אלכסנדר סילניצקי

אני נולדתי בחרקוב, אוקראינה בשנת 1952, והייתי פעיל ציוני שהתקרבתי אל הציונות בשל גילויי אנטישמיות בברית המועצות.

ביוני 1974, כאשר גרנו בקרסנודר, הגיעה בת דודה של אבי דוריס בריינין עם בתה רונה הגיעה לבקר אותנו בקרסנודר לכמה ימים מניו יורק.

לאחר שדוריס הגיעה, אנחנו החלטנו להגיש מסמכים כדי לעלות לישראל. משפחתנו (אבא, אמא, אני ואחי הצעיר) הגישו מסמכים ל-OVIR (לשכת משרד הפנים) בקרסנודר. במסמכים אלה ציינו כי אנחנו רוצים לעלות לישראל מכיוון שקרובי משפחתנו, שעלו לארץ מפולין גרים שם. במילים אחרות, הסיבה לעליה היא איחוד משפחות, הקבוע בחוק.

למרות זאת, מיידי קיבלנו סירוב לעליה לישראל, מבלי לנמק אותו. משפחתנו הייתה מהראשונות בקרסנודר שהגישו בקשה לעלות לישראל. לאחר מכן, משפחתנו נרדפה. אבי פוטר מעבודתו, גורשתי מהמכון הפוליטכני, ומשרד הרישום והגיוס הצבאי החל מיד לשלוח זימון טיוטה לצבא הסובייטי. בעניין זה החלטתי לעזוב למוסקבה כדי להימנע מגיוס לצבא הסובייטי, וכדי להתחיל להילחם על עליה משפחתנו לישראל.

במוסקבה גרתי עם מסורבי עלייה מקומיים והשתתפתי בהפגנות מחאה ליציאתם החופשית של יהודי ברית המועצות לישראל. חתמתי על הצהרות לסיום רדיפת היהודים שרוצים לעלות למולדתם ההיסטורית, השתתפתי בסמינרים יהודיים שנערכו בדירות פרטיות. באוגוסט 1975 קיבלתי תעודת אזרחות ישראלית חתומה על ידי שר הפנים הישראלי, ד"ר יוסף בורג. כל בני משפחתנו קיבלו את אותם תעודות.

כל הזמן הזה הייתי ברשימת המבוקשים, ומשפחתי חייתה בסירוב חסר סיכוי ובמצב של מתח עצבים בלתי פוסקים. קציני ק.ג.ב, שניסו למצוא אותי, ביקרו לעיתים קרובות בדירתנו בקרסנודר בכדי לאלץ אותי לשרת בצבא; על פי הוראותיהם, מכרי אבי העבירו איומים עליו שאם לא אצטרף לצבא אעמיד אותי למשפט.

הורי נסעו לעיתים קרובות למוסקבה כדי להיפגש איתי, ושם הם פגשו את כל הגלקסיה המפוארת של מסורבי עלייה של מוסקבה של שנות השבעים. מהם קיבלתי עזרה, תמיכה ועידוד. ביניהם היו ולדימיר סלפק, נתן שרנסקי, אידה נודל, אלכסנדר לונץ, זכר טסקר, דינה ביילינה, פרופסור אלכסנדר לרנר ואחרים. כל הזמן הזה, המשפחה שלי חיכתה לוויזה לעלות לישראל, וכל הזמן סירבו לנו. התקופה הזו נראתה לנו כנצח.

בתחילת אוקטובר 1975, אימי כתבה לי מכתב, ובו הודיעה לי על תאריך ביקורה הבא במוסקבה. המכתב נתפס על ידי הק.ג.ב. וכפי שהתברר מאוחר יותר, הם עקבו אחריה לאורך כל הדרך, מקרסנודר ועד לרגע שנפגשנו במוסקבה ב-21 באוקטובר 1975 בדירתו של זכר טסקר.

שם, במהלך פגישה עם אימי, נעצרתי. אפשר לדמיין את מצבה של האם, כשמול עיניה שלושה בריונים מסובבים את זרועות בנה, מוציאים אותו מהדירה ודוחפים אותו למכונית. וכל אשמתו של "הפושע" הייתה שבמקום לשרת בצבא של ברית המועצות, הוא רצה לעלות לישראל.

המשפט נגדי התרחש בקרסנודר. קיבלתי שנתיים מאסר במחנה משמעת כללי "על סירוב לשרת בצבא הסובייטי." שלבי המאסר והגלייה שלי: כלא במוסקבה; כלא בקרסנודאר; כלא בסברדלובסק; מחנה משמעת כללי בסברדלובסק. לאחר המחנה הוגלתי לכפר ויסוקוגורני במחוז חבארובסק ומשם נשלחתי לעבודת קפייה בכפר בלורצ'נסק במחוז קרסנודר.