20. לא רק ציונות...

א. קיאקים וסקי

חיינו לא הסתכמו במאבק במשטר, שבו נלחמנו בדרגות הצלחה שונות. היו לנו לא מעט חברים, ועדיין היינו בגיל שבו לא מוותרים על שמחות החיים.

עמדנו בקשרי חברוּת עם איירה ולניה לוטווין, שגרו לידינו בלנינגרד. ביקרנו אלה את אלה לעיתים קרובות. בדרך כלל בילינו הרבה זמן ביחד, ואף הגשנו ביחד מסמכים ליציאה מברית המועצות. נטשה וז'ניה אבזגאוז הפכו לחברים הקרובים ביותר שלנו לאחר שמשפחת לוטווין נסעה לארצות הברית. שניהם עבדו כמהנדסי תקשורת, ואז הגשים ז'ניה את חלומו הישן - הוא החל לעבוד כמעצב במכון לעיצוב, לאחר שסיים את לימודיו במחלקת הערב של בית הספר הגבוה לאומנות תעשייתית. מנעוריו אהב ז'ניה מסעות תיירותיים בחורף ובקיץ, והיה מועמד לתואר "אומן סקי וספורט הרים". איתו התחלנו לשוט בקיאקים עם הילדים. בשנת 1976 קיבלה משפחת אבזגאוז אישור לעלייה לישראל, אך אנו המשכנו לשוט בקיאקים ולטייל. עם אניה ורומה חייקין, קרובי משפחה של בן דודי טולי אפשטין, טיילנו בהרי הקווקז ובהרי הקרפטים.

בקיץ 1979 הזמנו שני סירובניקים - המתמטיקאי סרגיי יוזבינסקי והבלשן איגור רייכלין - למסע בקָנוּ בנהר זיימיאנה שבאסטוניה. כשחזרנו הציג אותי סרגיי בפני חבריו, שאהבו סקי הרים. הקבוצה כללה סירובניקים, כגון אדוארד מרקוב, איליה סימובסקי ויוזבינסקי, ואזרחים סובייטים רגילים, כגון בוריס בובשבסקי ויבגני מקסימוב. לקראת החורף שכרו בני הקבוצה צריף עץ ליד לנינגרד ובו תנור לחימום בעץ ודרגש לשמונה אנשים. בבית זה שמרנו מגלשיים ונעליים כדי שלא ניאלץ לשאת אותם מהעיר בכל פעם. בקרבת מקום היה הר קטן שעליו התגלגלנו. מובן שלא היו מעליות, ואנו עלינו ברגל. המנהיגים המוכרים של החבורה היו סרגיי יוזבינסקי וולדימיר פנצ'נקו (המכונה סיאפה), בחור נפלא שהיה מוכן לעזור לכל אחד מאיתנו בכל רגע. אף שעבד מכון "סודי", הוא לא חשש להתיידד עימנו, אך נמנע מלבקר אותנו בבתינו, מכיוון שביקור מסוג זה היה עלול לעלות לו באובדן מקום עבודתו.

סרגיי יוזבינסקי היה מתמטיקאי מוכשר, שהשתתף בסמינר המדעי שלנו, ובהנהגתו חוויתי לראשונה סקי הרים בעיר קירובסק (אני התרגלתי לסקי שטוח עוד בילדוּתי), ואף השתתפתי בטיול חורף בחצי האי קולסקי שבצפון. לאחר שכבר קיבל יוזבינסקי אישור לעזוב עם משפחתו את ברית המועצות בשנת 1979, הוא לא שינה את תוכניותיו ויצא לסקי. כשחזרנו איתו ללנינגרד ברכבת, אמר סרגיי, שהיה מאופק מאוד בדבריו, שעכשיו הוא אינו מודאג מגורל צוות הסקי והסאונה שלנו, מכיוון שהוא יכול לסמוך עליי. מפיו הייתה זו מחמאה גדולה.

מדי שנה (ולפעמים פעמיים בשנה - במאי ובנובמבר) נסענו לחצי האי קולסקי או לקווקז כדי לגלוש. בכל פעם היינו צריכים לעשות מאמצים רבים כדי לקנות שוברים לאתר הסקי, וכדי לקנות עם ההגעה למקום מינוי שמקנה את הזכות להשתמש במעליות. לפעמים היה אפשר לרכוש מינוי של ספורטאים מקצועיים, ולפעמים התמזל מזלנו לשכור חדר בבסיס סקי בקירובסק שבו עבד חברנו הטוב כמאמן. איכות ציוד הסקי בברית המועצות סיכנה את חייו של המשתמש בו. לא היה ניתן להשיג בחנות את כל מה שאתה צריך, ומוצרי חברות זרות בחנויות יד שנייה היו יקרים בהרבה, אך הסיכון לפציעה של המשתמש בהם הצטמצם משמעותית.

בקיץ יצאנו לסקי מים באחד האגמים ליד לנינגרד. עמדה לרשותנו סירת מנוע בת שני מנועים שהייתה שייכת לארגון שבו עבד איליה סימובסקי. סירת המנוע ומנועיה היו בני גילנו, ולכן כל טיול לאגם התחיל בתיקונים. כוחו של מנוע אחד לא הספיק לגולש לגלוש על פני המים כשהוא אוחז בכבל הקשור לסירה. לא היה ניתן תמיד להפעיל את המנוע האחר. כאשר זה היה מתאפשר, היה ניתן להוריד מִגלָש אחד ולהמשיך להחליק על המִגלָש האחר. זו הייתה תחושה מדהימה של מהירות!

בחורף נסענו פעם בשבוע לבית המרחץ שבו עבד צוות הסרבנים. זה היה מתרחש ביום שבו היה בית המרחץ סגור לקהל הרחב. חדרי אדים חוממו במיוחד עבורנו בלילה, ואנו הכנו מאז הקיץ צרורי ענפים יבשים לחביטה בגוף לצורך חימום. היינו מביאים תרמוס עם תה, ומבלים שם ארבע שעות. לפעמים חגגו שם ימי הולדת. איליה סימובסקי הסביר לנו שאנשים הולכים לבית המרחץ לא כדי להתרחץ, אלא כדי לשהות באמבט אדים ולשתות תה או בירה.

בכל אחד משלושת האירועים – בית מרחץ, סקי אלפיני וסקי מים - היה הרכב שונה של משתתפים, אבל הגרעין של חמשת או ששת "האבות המייסדים" נותר ללא שינוי. במידה מסוימת תפסתי את מקומו של סרגיי יוזבינסקי. הבאתי גם את חבריי לקבוצה, והם השתלבו בה בהצלחה. פעם יצאנו לטיול קיאקים לאורך אגם אונגה סביב האי המפורסם קיז'י, שבו שוכן מוזיאון ייחודי לארכיטקטורת עץ עם כנסיות מן המאות ה-18 וה-19.

חברינו הקרובים האחרים, פאניה ומארק ברמן, התגוררו בקארליה בעיר פטרוזווודסק. הם עברו לשם לאחר שסיימו את לימודיהם בבית ספר רפואי, שכן בלנינגרד באותה תקופה לא יכלו רופאים יהודים למצוא עבודה. מארק היה אדם יוצא דופן. הוא הפיק סרטי חובבים על קארליה, שזכו בפרסים בתחרויות רבות בברית המועצות. כמעט בכל כפר היו תושבים שהכירו אותו. בשנת 1995 עלתה משפחת ברמן לישראל.

רוב האנשים האלה היו אנשים נהדרים וקרובים אלינו מאוד. עם הזמן פיזרו אותנו החיים בארצות שונות, אבל שמרנו על קשרי ידידות. לאחר שנפרדנו ביקרו אותנו בישראל נטשה ובוריס ליכטיק, לודמילה ואיליה סימובסקי, אנה ואנטולי מולוד, יבגניה ואברם כהן, פרידה ומארק בודניצקי ואולטינה וסרגיי יוזבינסקי, המתגוררים כיום בארצות הברית. סלבה קוגן הגיע מרוסיה, ומגרמניה - ליאוניד סורוקופוד.

ב. בשש רפובליקות

בקיץ 1982, כשמישה שלנו שירת בצבא, החלטנו אידה, בוריס ליכטיק ואני לטייל ברכבו של ליכטיק בשש רפובליקות סובייטיות. היציאה נדחתה במשך זמן רב, מכיוון שקיווינו בתמימות שהצבא יעניק למישה את החופשה שהובטחה. קיווינו לשווא, וכך יצאנו לטיול רק שלושתנו. מטרת הנסיעה הייתה ליצור קשרים אישיים עם מכרים סירובניקים, אסירי ציון או משפחותיהם. רצינו לשפר את מצב רוחם, לעמוד על הצרכים שלהם ולנסות לעזור להם. לכל רפובליקה היו מאפיינים ייחודיים. פעילי עלייה בערים הגדולות, בעיקר במוסקבה ובלנינגרד, היו מוגנים יותר. למשל: במוסקבה נוצרו מגעים עם עיתונאים מארצות הברית ואירופה, וזאת בנוסף לזרם המרכזי של השליחים היהודים מארגונים מארצות הברית, ישראל ואירופה. לכן הרגישו פעילי הפריפריה בודדים ונזקקו לתמיכה.

התחלנו בטאלין שבאסטוניה, שכמו כל האזור הבלטי, נתפסה על ידינו במידה מסוימת כחלק מהמערב. שם היו לנו מכרים - סימה ובוריס יודייקון. בבירת אסטוניה נפגשנו עם קבוצת צעירים יהודים שתכננו לעלות לישראל. היו להם המון שאלות, וניסינו לענות עליהן. הופתענו שבבניין שלהם יש סאונה פרטית מצוידת במרתף. בימים מסוימים יכלו דיירי כל הדירות להשתמש בה בחינם. גם אנו ביקרנו שם.

היעד הבא שלנו היה ריגה, שבה היו לנו חברים רבים עוד מימי קדם. בדרך לריגה עצרנו בחנות של מסעדה בצד הדרך שהייתה שייכת לאחד הקולחוזים של לטביה. שם נמכרו כמה מוצרים שהיו חדשים מבחינתנו, כגון עוף מעושן ובירה אשר יוצרו בקולחוז. עצרנו גם אצל יהודית וחיים סולוביי, שחגגו את בת המצווה של בתם הבכורה, דנוצ'קה. חיים, ששמע כיצד שיבחנו את העוף המעושן, העניק לנו מעשן ביתי שבו נוכל להשתמש בבית.

פגשנו רבים מחברינו: ליזה וסשה מריאסין, בתם פאניה, ג'מה ופימה גולדברג, סניה שוורצבאנד, ישראל אברמוביץ דייפט, אירה לבדב, בתה אוליה ולב פבריקנט. לאחר שנודע לפבריקנט שאנו נוסעים ללבוב, הבטיח לקשר בינינו לבין אחיו, אך תחילה נסענו לווילנה. מכיוון שלא היינו בטוחים אם מכרינו יציעו לנו מקום לינה, שכרנו חדר במלון פרברי. נפגשנו עם אלה פל, שארגנה אולפן ללימוד עברית. אחר כך החלטנו לבקר את כרמלה ואת ולדימיר רייז. הזהירו אותנו שהם דתיים, מנהלים חיים מבודדים, ושלא יהיה קל להיפגש איתם. באנו אליהם ללא שיחת טלפון מוקדמת, ולכן הם לא פתחו לנו מייד את הדלת, אך לאחר מכן קיבלו אותנו בחום רב. דנו בבעיות המשותפות שלנו, והסכמנו לשמור על קשר.

לאחר מכן נסענו לעיר לבוב, שבה התגורר אחיו של לב פבריקנט, סידורוב (שמו הרוסי - תיטבל), והוא עזר לנו לשכור חדרים בבית מלון, ובא לבקר אותנו. התברר שהוא היה מחזאי מצליח, ושהצגותיו היו מוצגות בתאטראות בכמה ערים. בתחילת הקריירה התאטרלית שלו, כשהתכונן להצגת מחזה שלו, היה עליו לנסוע למוסקבה כדי לקבל אישור. שם הסבירו לו כי שם המשפחה פבריקנט אינו מתאים כלל לצופה הסובייטי, והוצע לו לבחור שם משפחה אחר. הוא חשב על איוונוב, פטרוב או סידורוב, אך מכיוון ששני השמות הראשונים כבר היו "תפוסים" על ידי מחזאים יהודים אחרים, הוא נאלץ לבחור בשם הבדוי סידורוב. בשם זה המשיך להופיע על הכרזות. הוא אף לא חשב על עלייה לישראל.

היעד הבא שלנו היה בנדרי, שבה מצאה מקלט פעילה ידועה של התנועה היהודית בברית המועצות אידה נודל לאחר ששוחררה מן הגלות בסיביר. נאסר עליה להתגורר באחת מן ערים גדולות, ובהן מוסקבה - מקום מגוריה הקודם. גם במהלך הגלות ובבנדרי ביקרו תושבי מוסקבה ולנינגרד לעיתים קרובות את אידה, וסייעו לה בכל דרך אפשרית כדי להקל את גורלה.

בדרך לבנדרי נסענו לצ'רנובצי, עיר בדרום מערב אוקראינה. כאן הסבו הרשויות המקומיות את בניין בית הכנסת לשעבר לקולנוע. הרשו לנו להיכנס פנימה, ולא הבנו מה היו השינויים. באותו זמן נפגעה איכות השמיעה באולם (אך נראה שזה לא היה אכפת לאיש). משהגענו לבנדרי שמחה אידה על ביקורנו. היא הציגה לנו סירובניקים מקומיים: ריהאנה וסלבה רויאק ואנה ומיכאל ליברמן. אידה הלוחמנית גייסה אותם להילחם למען עלייה לישראל, והם סיפרו לנו על מפגש של פשיסטים סובייטים שהתקיים בבנדרי, והם היו מודאגים מאוד.

בעיר קישינב הגענו למשפחת אסיר ציון ולדימיר צוקרמן. התברר שהם זקוקים מאוד לתרופות נדירות, וכשחזרנו ללנינגרד, הצלחנו לקנות תרופות אלו ולשלוח להם אותן. בנוסף ביקרנו את ליזה שנירמן, שבעלה סיימון הורשע בסירוב לשרת בצבא ונשלח למחנה. ליזה וילדתה הקטנה התגוררו בדירה משותפת בחדר קטן שמצבו נורא. הבטחנו לליזה לעזור, וניסינו להעביר למערב בקשה להעניק לה סיוע כספי. בנוסף היו פגישות עם סירובניקים אחרים.

הדרך מקישינב לעיר מינסק הייתה ארוכה. תכננו לבלות את הלילה ביער באוהל שהיה לנו, אבל בדרך למינסק התחיל לרדת גשם כבד, ושלושתנו נאלצנו לישון במכונית. התברר שזה אפשרי. קמנו מוקדם ויצאנו לדרך. הגשם המשיך לטפטף. לאחר זמן מה, כשעברנו ליד עמדת משטרה, עצרו מכונית שנסעה לפנינו, ועצרו גם את מכוניתנו. הסגן הצעיר אמר כי חרגנו מהמהירות המותרת. שני נוסעים מהרכב הראשון ובוריס ואני הוזמנו לתחנת המשטרה. בתחילה כתב הקצין הצעיר דו"ח על מהירות מופרזת לרכב הראשון, שחרר את נוסעיו, ופנה אלינו. בוריס עבד אז כנהג אמבולנס. מבחינתו, הפרת כללי הנהיגה ברכב עלולה להוביל לאובדן רישיון הנהיגה, ולכן העמדנו פנים שאני הנהג.

הסגן החל למלא את הפרוטוקול, ולאחר שקרא את שם משפחתי, שאל על מקורו. הוא חשב שאני טטרי. כאשר נודע לו שאני יהודי, הוא אמר שיהודים, כמו הטטרים, ידועים כמי שאוכלים כלבים. אז הייתי צריך להרצות על כשרות, והוא הקשיב בעניין רב. אז קרה הבלתי צפוי: הסגן אמר שאנו אנשים טובים, ושהוא אוהב אותנו מאוד, קרע את הפרוטוקול, שטרם הושלם, והזהיר אותנו שהדרך חלקה, ושכבר היו באזור זה שתי תאונות קשות. באופן בלתי צפוי עזרה לנו ידיעת חוקי הכשרות להימנע מצרות. לאחר תקרית זו היה מקרה דומה, שהסתיים בדיוק כמו הקודם. בשלב זה היה צריך בוריס להודות על המזל המלווה אותי בחיי.

בדומה למקומות הקודמים שבהם ביקרנו, עמדנו במינסק על הצרכים של הפעילים המקומיים במינסק, כגון האחים בלסקי. ביקרנו בבית הכנסת הישן הנטוש ובאנדרטה "בור" - מצבת זיכרון ליהודים שהוצאו להורג בגטו מינסק.

אחרי מסע ארוך הרשנו לעצמנו לנוח קצת באלושטה שבחצי האי קרים, ושם חגגנו את השנה החדשה היהודית על החוף, וכצפוי, באכילת תפוח בדבש. בסבסטופול, על שפת המפרץ בכפר הנופש אוצ'קובקה, המתינו לנו אשתו של בוריס, נטשה, ובתה קטיה. גרנו באוהל, ושם פגשנו "אוטקזניקים" ("מסורבי עלייה") מלנינגרד: פרידה ומארק בודניצקי ונטשה ומישה סטרוגץ.