19. שלוש הפגנות 1987

א. מרץ 1987

מאמצע שנות השמונים, עם עלייתו לשלטון של מיכאיל גורבצ'וב, שהכריז על מדיניות של "פרסטרויקה" ו"גלסנוסט" ("בנייה מחדש" ו"חופש הביטוי, פתיחוּת"), נחלש המשטר הקומוניסטי. החלטנו שהגיע הזמן לחזור להפעלת לחץ על השלטונות - הפגנות למען יציאתם החופשית של יהודי ברית המועצות לישראל. ההפגנה הראשונה נקבעה ל-23 במרץ 1987.

ימים ספורים לפני מועד זה התאספו מארגני ההפגנה בדירתו של לב שפירא: בעלת הבית לילי שפירא, אלנה קייס-קונה, אינה רוז'נסקאיה-לובוביקוב, מיכאל ביזר, בוריס לוקשין, אידה ואנוכי. החלטנו לפעול בהתאם לחוק ושלחנו בקשה רשמית לוועד הפועל המחוזי שירשה לנו להפגין מחוץ לבניין "סמולני" (הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בלנינגרד) במשך שעה אחת נגד החזקתנו הכפויה בברית המועצות. מובן שההפגנה לא אושרה, אך הדבר כבר לא היה יכול לעצור אותנו.

בשעה 9:00 בבוקר נעמדנו בשורה ובידינו כרזות בעלות תוכן רלוונטי מול בניין "סמולני", שמנהיגי המפלגה שעבדו בו שלטו למעשה בלנינגרד. במרחק מה מאיתנו עמדו חברינו הסירובניקים, שבאו לתמוך בנו. כעבור כמה דקות הופיעו שוטרים. אחד מהם, בדרגת קולונל, איים במעצר ודרש שנתפזר מייד. סירבנו. אחר כך הבטיח שנתקבל מייד ב"סמולני" על ידי ראש מחלקת המנהל של ועד המפלגה האזורי. הסכמנו לכך, אבל אמרנו שנבוא כעבור שעה אחרי שנסיים את ההפגנה. השוטרים עזבו, ובמקומם הופיעה קבוצת צעירים בריונים, שהקיפו אותנו במעגל צפוף כדי להסתיר את המפגינים מעיני עוברים ושבים. הם הציגו את עצמם כתיירים מהעיר נובגורוד, והעמידו פנים שהם מתעניינים מאוד מדוע אנו מנסים לעלות לישראל ממדינה כה נהדרת כמו ברית המועצות. העמדנו פנים גם אנו שאין אנו מנחשים מי הם, כלומר, קיבלנו את כללי המשחק כדי להימנע מעימות פיזי, ובמסגרת משחק זה פנינו אליהם בתעמולה ציונית. כך חלפה שעה בוויכוחים רגועים למחצה עם "התיירים".

הפגישה ב"סמולני" התנהלה לפי התסריט הרגיל. בפגישה נכח גם מנהל OVIR בלנינגרד ל"א סביצקי, שאמר כי כולנו סורבנו לעזוב את ברית המועצות באופן חוקי, וכי הוא אינו רואה שום סיבה לשנות את המצב בעתיד הקרוב. (למרות זאת, שבוע לאחר מכן קיבל אחד המפגינים, מיכאל בייזר, את היתר היציאה הנחשק.) כשראיתי שהשיחה חסרת תועלת, הצעתי לעזוב. קמנו ויצאנו מהמשרד. למוחרת בשידור של תחנת הרדיו "הגל הגרמני" נאמר כי בברית המועצות התקיימה הפגנה חופשית של יהודים, וכי הדבר מעיד על אופיו הדמוקרטי של המשטר הסובייטי החדש. בעיתון "לנינגרדסקאיה פרבדה" המקומי פורסם מאמר קטן בעניין זה:

בכרזה על החזה

אתמול אחר הצוהריים יכלו עוברים ושבים לראות קבוצת אנשים קטנה בכרזות על החזה ליד בניין "סמולני". על השלטים נכתב: "שחררו אותנו הביתה!" "אנו דורשים איחוד עם קרובינו בישראל!" וכיו"ב. זו הייתה הפגנת אלה המכוּנים "סירובניקים" - אנשים שנאסר עליהם כעת לעזוב את ברית המועצות. האם אכן מעמידים בפניהם מכשולים מלאכותיים חסרי ביסוס? לשאלה זו עונה לכתבנו ל"א סביצקי, מנהל OVIR בלנינגרד:

הטענה בדבר פגיעה בזכויותיהם של האנשים שיצאו אתמול "להפגין" חסרת יסוד. נדגיש: הכללים ליציאת אזרחים מברית המועצות עולים בקנה אחד עם הוראות האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, שהתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם בדצמבר 1966. גם הגבלות יציאה מסוימות תואמות אמנה זו.

כל אחד ממשתתפי "ההפגנה" שנערכה אתמול קיבל הסברים חוזרים ונשנים בנוגע לכללי היציאה ובנוגע לסיבות שהובילו לדחיית בקשתו. סיבות אלו מוזכרות, בין היתר, בהחלטת מועצת השרים העליונה (הממשלה) של ברית המועצות בדבר הכנסת תיקוני תקנון בנוגע לכניסה לברית המועצות וליציאה ממנה. היציאה אינה מותרת אם האזרח "מודע לסודות מדינה, או אם יש סיבות אחרות הנוגעות לאינטרסים של המדינה, וזאת עד סיום הנסיבות המונעות את היציאה".

למשל: תקנון זה ידוע לאזרח ב"א לוקשין, שעובד כיום כמסיק בבית מרחץ, אך בגין עבודתו הקודמת הוא מודע לנתונים שעדיין יש להם אופי סודי; האזרח א"י טרטוטה מבקש להתאחד עם דודתו בישראל, שאותה לא פגש מעולם, כי הוא נולד עשר שנים לאחר עזיבתה את ברית המועצות בשנת 1925. כיום הוא עובד כמסיק בבית מרחץ, אך בעבודתו הקודמת כמהנדס בכיר במכון למחקר נחשף גם הוא לסודות מדינה; מסיבה זו לא אושרה יציאתם מברית המועצות של א"ד רוז'נסקאיה, ל' שפירא ושאר המפגינים. יתר על כן, בשנים הקרובות תישאר סיבה זו בתוקף.

אני חוזר: הם מבינים היטב כי יציאתם נמנעת כחוק, ובכל זאת הם ממשיכים להתרעם, ולנסות למשוך תשומת לב לעצמם באמצעות פעולות כמו "ההפגנה" של אתמול.

לאחרונה ננקטו במדינה שלנו אמצעים לפישוטו ולקיצורו של הטיפול בבקשות אזרחים לצאת לחו"ל. מאז ינואר 1987 קיבלו 167 יהודים מלנינגרד היתר יציאה לישראל, אך לא כולם ממהרים לעזוב – עד כה רק כעשרים מהם עזבו את מדינתנו.

אני מעדיף שלא לפרט בנוגע לסיבות אחרות המשפיעות על האינטרסים של המדינה או בנוגע למועד סיומן של הנסיבות המונעות את היציאה.

ב. אפריל 1987

בדיוק חודש לאחר מכן, ב-24 באפריל 1987, התקיימה הפגנה נוספת באותו מקום ובאותן קריאות בשלטים. ההבדל היה רק במספר המשתתפים, שגדל באופן משמעותי - 23 יהודי לנינגרד, כולם סירובניקים, הגיעו לבניין "סמולני". כבפעם הקודמת, ניסינו לקבל מרשויות העיר את אישורן להפגנה, וכמו אז, ההפגנה לא אושרה. ביום המיועד להפגנה הוזמנתי במפתיע לוועד הפועל המחוזי של מחוז מוסקובסקי, שבו אנו מתגוררים. החלטנו ללכת לשם כולנו ביחד, ואז להמשיך ביחד ל"סמולני". סיבת הביקור לא הייתה חשובה - נראה שהמטרה האמיתית הייתה לדחות את ההפגנה. בכל מקרה, אחרי הביקור כמעט שלא נותר לנו זמן. בוריס לוקשין מצא נהג אוטובוס שהסכים לקחת את כל הקבוצה שלנו. בדרך האוטובוס נעצר בכיכר ווסטאניה על ידי שוטרים, כביכול כדי לבדוק את המסמכים של הנהג. כמה מאות מטרים מהיעד נעצר האוטובוס בפעם השנייה. לא חיכינו לתוצאות הבדיקה והמשכנו ברגל. כשהגענו למקום, נעמדנו בשורה והשלטים בידינו. אז הופיעו מייד מנקי רחוב ומטאטאים בידיהם שהחלו לטאטא את השדרה שבה עמדנו, ולנסות לדחוף אותנו עם האבק ואשפה כדי להכריחנו להתרחק מהשטח הסמוך ל"סמולני". כשזה לא עזר, הגיעו משאיות זבל ומכונות אחרות לאיסוף אשפה. במהלך "המאבק" עם מכונות האשפה התחיל לוקשין להתרעם בקול רם, ומייד התערבה המשטרה. השוטרים תפסו את לוקשין והכניסו אותו לניידת. כשדרש מאיתנו שוב קצין משטרה להתפזר, הצעתי לו "דיל": שחררו את לוקשין - ונפסיק להפגין. הוא הסכים.

ג. יוני 1987

ההפגנה הבאה התקיימה ב-10 ביוני 1987 בכיכר יסאקיבסקי, והשתתפו בה 27 איש. הסיבה להפגנה הייתה מותו של יורי שפיזמן בעת שהיה בדרכו לישראל. יורי היה סירובניק במשך שנים רבות, ובמהלך שנים אלה חלה במחלת דם חשוכת מרפא, וכאשר קיבלו הוא ואשתו סוף סוף את היתר היציאה הנחשק, הוא חווה התקף לב כתוצאה מאוטם שריר הלב. הרופאים התנגדו לכך שהוא יטוס במטוס, אך הרצון לראות את בתו, חתנו ונכדיו מוקדם ככל האפשר היה חזק מדי. בווינה הם היו צריכים לעבור לטיסה לישראל. אך דווקא אז נפטר יורי פתאום מהתקף לב נוסף.

הספקנו לעמוד כשבידינו השלטים לאורך שפת המדרכה לכמה דקות בלבד, ואז הגיעו כמה מכונות מַתֵּז ענקיות לשטיפת כבישים, והחלו לנוע הלוך וחזור על פנינו. לאחר כמה דקות הגיעו שני אוטובוסים משטרתיים וניידות משטרה, ותוך דקות ספורות הכניסו בכוח את כולנו לתוכם. מישה בני, שלא השתתף בהפגנה מכיוון שכבר קיבל היתר יציאה מהמדינה, רק הסתכל מהצד, והציע לשוטרים לעצור גם אותו. ההצעה התקבלה מייד.

הובילו את כולנו לתחנת המשטרה המחוזית, ושם ערכו לכל אחד מאיתנו פרוטוקול מעצר על הפרת הסדר הציבורי. כעבור חודש קיבלו כל המפגינים זימונים לבית משפט. גזר דין היה קל באופן בלתי צפוי - קנס של 25 רובל לכל אחד. במהלך המשפט היה קטע מצחיק: כאשר נשאל על ידי השופט על החברוּת במפלגה, ענה צ'רנשוורץ בחיוב, אך מיהר לדייק: "חבר במפלגה הישראלית 'גוש אמונים'".

מישה לא קיבל זימון, ולכן לא הופיע במשפט, אך יומיים לפני הטיסה לישראל צלצל הטלפון בבית. קול גברי של בעל סמכות הכריז שמישה יעוכב בשדה התעופה אם לא יופיע בבית המשפט. על הפרת הסדר הציבורי היו עלולים להעניק לא רק קנס, אלא גם שבועיים של עבודות שירות, ובמשך תקופה זו עלול לפוג מועד אשרת היציאה שלו. מבלי לספר לאידה, הלכנו מישה ואני לבית המשפט המחוזי, ושם הצליחו בקושי למצוא את התיק שלו. קשה אף יותר היה למצוא את השופט ולשכנע אותו לערוך משפט "מהיר והוגן". הוא גזר על בני קנס של 25 רובל, שאותו שילמנו במקום.