21. בישראל

לאחר שקיבל מישה אישור לעזוב את ברית המועצות, התקשרה אלינו אניד וורטמן מ"המועצה המאוחדת למען יהודי ברית המועצות". היא שאלה באיזו עיר ירצה מישה לגור, והוא בחר בתל אביב. כאשר קיבלנו את האישור לעלות לישראל, שאלה אותנו אניד את אותה שאלה. באופן טבעי העדפנו גם אנו את תל אביב.

על פי המלצת לין זינגר, הציעו לי את תפקיד "שר החוץ" ב"מרכז המידע על יהודי ברית המועצות" - ארגון ציבורי שהוקם ונתמך על ידי לין זינגר. עבדו שם באותה עת פעילי עלייה ידועים של התנועה היהודית בברית המועצות, כגון יורי שטרן, יוסף מנדלביץ ושמואל אזארך. סירבתי, והסברתי שעבודה זו אינה מתאימה לי.

בהמשך ארגנו פעילים אלו את הפורום הציוני, שבראשו עמד אנטולי (נתן) שרנסקי. הם בחרו נשיאות בת 11 חברים, ולשם נכנסתי. בירושלים החלו ישיבות קבועות של הפורום, אך לא באתי לפגישה הראשונה ולא הוזמנתי. אז ניסה בן דודי, טוליה אפשטין, לשכנע אותי, ללא הצלחה, להצטרף למפלגת "תחייה". כתוצאה מכך הייתי חופשי לחלוטין מפעילויות חברתיות.

התחלנו את חיינו בישראל בבית ברודצקי, מרכז קליטה יוקרתי בצפון תל אביב, ושם התחלנו ללמוד עברית בקורס לעולים חדשים. רק התחלנו להתקדם בלימודים, כאשר לין זינגר וריטה איקר מ"קמפיין הנשים למען יהודי ברית המועצות" הזמינו את אידה ואותי לאנגליה ולארצות הברית. במהלך מסע זה השתתפנו בקמפיין לעלייה חופשית של יהודי ברית המועצות, והצלחנו להודות לפעילים זרים על כך שעזרו לנו באופן אישי.

כשחזרנו מחו"ל, התחלתי לחפש עבודה, והייתי מוכן לקבל את ההצעה הראשונה. רציתי מאוד לעבוד כמסיק בבית מרחץ, אך קורות חיי הגיעו, בעזרת חבריי, לטכניון בחיפה ולחברת תקשורת "בזק". לאחר ריאיון בעברית בטכניון ובחינה בכתב ב"בזק" היו מוכנים לקבל אותי בשני המקומות הללו. בחרתי בטכניון - הם אהבו שאני מכיר את שפת התכנות "פורטרן". לא ידעתי אז איזה שכר ואיזו פנסיה מקבלים ב"בזק". במשך 12 שנה עבדתי בטכניון, אף שמההתחלה הסביר לי הבוס הראשון שאיש אינו זקוק לי שם. פוטרתי ארבע פעמים, ובכל פעם היו מחזירים אותי בנס.

בשנת 1992 נסעתי לרוסיה במסגרת משלחת ישראלית. ביקרנו בנובוסיבירסק ובניז'ני נובגורוד, וקיימנו שם סמינרים של שלושה ימים. בדרך ביקרתי בלנינגרד, והחברים שנותרו שם הזמינו אותי לבית המרחץ שלנו, שכבר הפך למפעל פרטי.

בשנים האחרונות בטכניון הייתה לי משרה חלקית, וחיפשתי מקור הכנסה נוסף. עם חברי בנג'מין קנטור פיתחנו את הפרויקט שלנו באחת ה"חממות" - אחת התוכניות לקליטת מדענים - מכשיר לתקשורת תת-מימית בין צוללנים. עם סיום הפרויקט בשנת 1997 התחלתי ללמד מתמטיקה בכיתות ז-ט ברשת בתי ספר "מופת", שהתמחתה בהוראת פיזיקה ומתמטיקה, ונתמכה על ידי משרד החינוך ביוזמת מורים שהגיעו ממדינות ברית המועצות לשעבר. את השיעורים היה צריך להעביר בעברית, אך זו לא הייתה הבעיה הגדולה ביותר. הבעיה האמיתית הייתה המשמעת בכיתה. הילדים החמודים האלה הבינו מהר מאוד עם מי יש להם עסק. הם מעולם לא לעגו לי, אך התנהגו בכיתה, כמו שאומרים, "בחופשיות רבה". מה שלא המצאתי כדי להרגיע אותם, להעסיק אותם או לעניין אותם - הכול היה חסר תועלת. הדבר השפיע על בריאותי - ירדתי בקילוגרם וחצי במשקלי ביום שיעורים. עם זאת, אף שאינני מזוכיסט, התרגלתי בהדרגה ואף התאהבתי בתפקיד. בשנת 2000 פרשתי מהטכניון, אך המשכתי ללמד מתמטיקה, ועזבתי את בית הספר רק כשפגע אסון בבני מישה.

אידה לא הצליחה למצוא עבודה בתחום התמחותה, אך מצאה עבודה בספרייה השכונתית. יום העבודה שם נמשך ארבע שעות, אך המשכורת הייתה בהתאם. כשהגענו הייתה אידה בת 58. בישראל כדי לקבל פנסיה, אתה צריך לצבור עשר שנות עבודה לפחות. שבע שנים לאחר מכן היא פוטרה מהספרייה, מבלי לאפשר לה לצבור עוד שלוש שנות עבודה כדי לקבל פנסיה. לאחר מכן לימדה אידה אנגלית בבית ספר "מופת" לילדים בגיל הרך, אך היא לא קיבלה את הפנסיה מכיוון שזו הייתה עבודה זמנית.

בשנת 2001, במהלך ביקורנו בניו יורק, התרחשה במשפחתנו טרגדיה. ב-24 ביולי הלכנו מישה ואני ברחוב, ורשת ברזל נפלה עלינו מגג של בניין בן חמש קומות. שנינו איבדנו את ההכרה, ונלקחנו לבית חולים. נראה שהרשת נפלה על ראשו של מישה ואז על צווארי. נשארתי בבית החולים ארבעה ימים ובהדרגה החלמתי לגמרי. מישה היה מחוסר הכרה במשך חודש, התעורר, ובחצי שנה עבר 15 ניתוחים. כתוצאה מכך ידו השמאלית וכף רגלו השמאלית אינן עובדות. בהמשך כתב מישה ספר קומיקס באנגלית על חווייתו בבתי החולים, שזמין באמזון:

https://www.amazon.com/Practically-Bulletproof-Michael-Taratuta-ebook/dp/B004A1569U/ref=sr_1_6?ie=UTF8&qid=1476690521&sr=8-6&keywords=taratuta

ספרו של מייקל טרטוטה, ששמו באנגלית Practically Bulletproof, מומלץ מאוד.

חזרנו לארץ בסוף שנת 2001, ובתחילת שנת 2002 באה אלינו לביקור ידידה שלנו, אינה רוז'נסקיה-לובוביקובה, וסיפרה שבדרך ראתה אלבום משפחה זרוק ליד פח אשפה, והרוח נשאה את תמונותיו לרחוב. נראה שקשיש ממשפחה מסוימת הלך לעולמו, והאלבום הפך למיותר ונזרק. "אז זה מה שיהיה איתנו", אמרה. " נמות, והילדים יזרקו את המסמכים והתמונות הישנות שלנו. לא יישאר לנו זכר".

התחלנו לדון בנושא, והיא הציעה ליצור ארכיון של חומרים שעניינם הדרכים שבהם נלחמו יהודי ברית המועצות למען עלייה לישראל, ולעשות כן כל עוד המשתתפים בפעילות זו עדיין בחיים. בהתחלה חשבנו אידה ואני: למי זה אכפת? יש ארכיונים של הארגון הממשלתי הישראלי "נתיב – לשכת הקשר עם יהודי מזרח אירופה", ישנו הארכיון הציוני המרכזי, יש ארכיונים היסטוריים באוניברסיטאות. האם יש צורך בתיעוד נוסף?

התייעצנו עם חברנו, ההיסטוריון דוקטור מיכאל בייזר. הוא אמר שלא כל החומרים בנושא זה נאספו, ושחומרים רבים עדיין נשמרים בארכיונים ביתיים. אף שעבודת האיסוף גדולה וקשה, אם ניטול אותה על עצמנו, הוא מוכן לעזור. לאחר שקיבלנו את הסכמתם של חברינו האחרים - לודמילה ואדוארד מרקוב, מרטה ופאשה אברמוביץ', אינה ואיגור אוספנסקי ורואלד זליצ'ונוק - התחלנו לאסוף חומרים על תולדות התנועה היהודית בברית המועצות, ובתחילה שמרנו אותם בדירתנו.

ב-22 באפריל 2002 רשמנו את עמותת "נזכור ונשמור", וכך קיבל הפרויקט שלנו מעמד רשמי. באמנת העמותה נרשם שתפקידה לאסוף ולשמור מסמכים המשקפים את מאבקם של יהודי ברית המועצות למען ההיתר לעלות ארצה ולמען חיים יהודיים מלאים בברית המועצות. מסמכים אלה כוללים רשימות של אסירי ציון ו"אוטקזניקים", עתירות, מחאות ופניות לשלטונות הסובייטיים ולארגונים יהודיים וציבוריים של המערב וישראל, חומרי צילום, הקלטות שמע, הקלטות וידֵאו, סמיזדאט יהודי, זיכרונות, יומנים, ראיונות עם חברי התנועה הלאומית היהודית בברית המועצות וחומרים המשקפים תמיכה בינלאומית בתנועה זו.

הוקמה קבוצת עבודה של 15 איש. בנוסף לחברים שצוינו לעיל נטלו חלק בפרויקט נטשה ויבגני אבזגאוז ורומן לוין, שהיה אחראי לחומרי הווידֵאו; תמרה בריל ודונה ווקס ערכו טקסטים באנגלית; לנה רומנובסקאיה תרגמה בצורה מבריקה טקסטים מרוסית לאנגלית; אנטולי שידלוביץ הדפיס את הראיונות ברוסית; סרגיי קומוב סייע רבות כאחראי לתמיכה הטכנית במחשבים שלנו. מאז הקמת העמותה הצלחנו לאסוף אלפי מסמכים, תצלומים, זיכרונות וחומרים אחרים מיותר מ-300 אוספים פרטיים של חברי התנועה היהודית בברית המועצות. יצרנו בסיס נתונים אלקטרוני בשלוש שפות - רוסית, אנגלית ועברית, וגישה אינטרנטית ל-3,000 תמונות מן הארכיון שלנו. חומרים מהארכיון מונחים באתר העמותה, שמנהל ועורך אדוארד מרקוב, בכתובת http://www.soviet-jews-exodus.com/index.shtml, ויוצאים לאור בעיתון הישראלי "וסטי" ובמגזין המקוון הפופולרי "הערות על ההיסטוריה היהודית". חבר האיגוד ולדימיר קרמר הכין את כל החומרים הללו לפרסום.

מרבית הפעילים של הארגונים היהודיים, המערביים והישראליים שתמכו בנו בשנים ההן הסכימו להיות חברי כבוד בוועד הנהלת העמותה שלנו. רק דיוויד ברטוב, ראש לשכת הקשר לשעבר, סירב. הוא לא האמין שמשהו יֵצא מהרעיון שלנו. בהתחלה היו לנו הוצאות קטנות - טלפון, דואר ונסיעות. שירלי גולדשטיין מאומהה שבארצות הברית ואניד וורטמן מירושלים סיפקו לנו סיוע כלכלי רציני. בזכות תמיכתם הצלחנו לשכור דירה לאחסון ארכיונים בחיפה, לקנות מחשב ומצלמה דיגיטלית. לא ביקשנו כסף מאף אחד, אך כמה מן הפעילים – גם אם לא רבים - שלחו לנו כסף ביוזמתם.

בשנת 2007, ביוזמתנו ובהשתתפות מוזיאון בית התפוצות בתל אביב, התקיימה תערוכה גדולה "יהודי המאבק", שנערכה לרגל ארבעים שנה לתנועה הלאומית היהודית בברית המועצות. בראש ועדת ההכנה עמד נתן שרנסקי. בפתיחת התערוכה ביקרו יותר מאלף איש, והגיעו פעילים לשעבר מארצות הברית, קנדה ואנגליה. התערוכה נמשכה שבעה חודשים, וביקרו בה תלמידי בתי ספר ישראלים, סטודנטים ואנשי צבא. במסגרת התערוכה נערכה ועידה מדעית בינלאומית שהוקדשה לנושא. קטלוג תערוכה מצוין פורסם בעברית, רוסית ואנגלית.

עם אדוארד מרקוב, שחי, כמונו, בחיפה, אני עדיין נוסע לאירופה כל שנה לחופשת סקי .בנוסף למרקוב ולי, בני קבוצת המרחץ לשעבר המתגוררים בישראל הם גאליה ואליק (רואלד) זליצ'ונוק ונורה וסרגיי רוטפלד.

סיכום

עברו שנים רבות. רבים מן הסיפורים נמחקו מן הזיכרון. כבר התרגלנו לחיים בישראל מזמן. כשהיינו בברית המועצות, לא תפסנו אותה כמדינה שלנו. היא לא הייתה לנו לאם, אלא לאם חורגת. הרגשנו כמו מהגרים פנימיים. כשצעקו לנו: "לך לישראל שלך!" הם צדקו. הם חיו בארצם שלהם ,ולא היה לנו מה לומר.

בישראל התחלנו להרגיש סוף סוף בבית וללכת ברחובות בראש מורם מבלי לפחד מאנטישמים. תחושת העוינות נעלמה, והתעוררה תחושת שייכות לכל מה שסובב אותנו. במשך כל השנים האלה הייתי ברוסיה רק פעם אחת, ואידה מעולם לא הסכימה לנסוע לשם. אני מבין אותה, ואינני מבין את אלה שנוסעים לשם מרצונם. מבחינתי הם דומים לאסירים שישבו בכלא זמן רב, ומשהשתחררו הם נזכרים בתקופה זו בנוסטלגיה.

ואולי אין כאן אלא געגועים לנעורים שחלפו...