זיכרונות


דף הבית זיכרונות לזכרם כתבו לנו

זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 1
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 2
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 3
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 4
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 5
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 6
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 7
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 8
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 9
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 10
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 11
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 12
אבא טרטוטה
יהודי מבעד למראה
ולדימיר ליפשיץ
בסירוב מצד אנשי ברז'נב
אלכסנדר סילניצקי



ג. עץ המשפחה של אבא טרטוטה מצד האב





ד. תולדות משפחתה של טובה אריאלי

מוקדש לבנים שנפטרו בטרם עת:
יאיר בנימיני ז״ל,
שמואל סניצר (Samuel Snitzer) ז״ל,
לדודי מרדכי בנימיני יבל״א ולבעלי משה אריאלי ז״ל, שאהב את משפחתי כשם שאהב את משפחתו






תולדות המשפחה כפי שסופרו על ידי מרדכי בנימיני (טרטוטה), ונכתבו על ידי טובה אריאלי ביום האזכרה לסבא בנימין במלאות41 שנה לפטירתו בשנת 1985.



1. שורשי המשפחה

מוצאה של משפחתי בעיירה צודנוב שבאוקראינה. אבי המשפחה היה מרדכי (יליד 1820), שהוריו נפטרו בצעירותו והוא נותר יתום. אימו של מרדכי הייתה אשתו השנייה של אביו, והיה לו אח חורג בגיל של אביו מאשתו הראשונה. כאשר נפטרו הוריו של מרדכי, פנו אל אחיו החורג, ששימש כדיין בעיירה ברשד, וביקשו ממנו לטפל בילד, אך הוא התנער מאחריותו ליתום, וקרוב משפחה אשר גר בכפר האוקראיני יסובודובנה הוא שלקח את היתום לביתו וגידלו. הקרוב הזה חכר את חוות הפריץ ועיבד אותה, והוא היה עשיר ואב לבנים ובנות. בביתו היה תלמיד חכם ליטאי ששימש כמורה לבניו, אך הבנים לא נתנו את דעתם ללימודים - ענייני החווה, הסוסים והמשחקים היו בראש מעייניהם. כשהובא היתום הביתה, והליטאי ראה שהילד בעל קליטה טובה, הקדיש לו את מרב זמנו, והוא התקדם באופן שיטתי בנוסח ליטאי. כעבור שנים חיתן העשיר את אחד הילדים, והזמין גם את קרובו, הדיין מברשד, אחיו של היתום. המלמד והדיין התווכחו בענייני תורה והלכה - הליטאי לחץ את הדיין בשאלותיו, והדיין התקשה לענות, ואז נקרא היתום מרדכי, שכבר היה בן 16, ושוּתף בוויכוח, והוא הבריק בתשובותיו... אז נאמר לדיין שזהו אחיו, והליטאי הוכיח אותו על התנכרותו לאחיו, אך למרות זאת נשאר הקשר קר ומנוכר.

מאמצו של מרדכי התייחס אליו כאל בן לכל דבר, ולכן כשהגיע זמנו לגיוס לצבא הצאר, שחרר אותו על ידי קניית שם של אדם נפטר שלא נרשם בנפטרים כמנהג הימים ההם - לא היו מודיעים על נפטרים כדי להשתמש בשמם לעת מצוא - וכך קיבל את השם סאראטוטע. שמו האמיתי נשכח, ועד היום אינו ידוע. המאמץ דאג לשדכו לאשת חיל שתהיה מפרנסת כדי שיוכל לשבת וללמוד תורה. אשתו, ששמה דוברש (טובה), הייתה מהעיירה קענעגלע, ושם היה מקום מגוריהם. כך ישב ולמד תורה, והאישה ניהלה חנות ופרנסה את המשפחה.

מרדכי לא האריך ימים, ובמותו הותיר חמישה ילדים: טעמע הבכורה, בנימין, יהושע, שמואל אבא וקריסעל. דזברש (טובה), שנשארה עם היתומים, לא יכלה ללמדם, כי הם היו צריכים לעזור בפרנסת המשפחה. כולם היו אנשים טובים, הגונים וישרים, אך שרשרת לימוד התורה נקטעה. כולם הקימו משפחות: טעמע הבכורה התחתנה עם לייב פיינגולד. הוא גויס לצבא הצאר לאחר החתונה, ושירת חמש שנים, והיא ניהלה עסק תבואות בעזרת אחיה בנימין. עם גמר השירות חזר, ונולדו להם שלושה ילדים: יצחק, רחל ומרדכי, שמת בילדותו. אנו בניו של בנימין, הבן השני. אשתו הראשונה של בנימין נפטרה ממחלת ריאות עם הבת שנולדה לה. בנימין התחתן בשנית עם רחל לבית קלמסקי, שבאה מן העיירה אוחרעמעבע שבאוקראינה. סבה משה קלינסקי (בכינויו מוסי) עבד אצל יהודי עשיר עתיר נכסים. מוסי היה איש חכם יפה תואר ובעל קומה. הוא עבד בחריצות בביתו של העשיר, ועם הזמן השתדך לבתו היחידה של העשיר - צירל (תכשיט). היא הייתה נמוכה ולא יפה, אך ניחנה בחוכמה רבה, ונולדו להם 11 בנים ובנות. אחד מבניהם, שאיע (יהושע), התחתן עם מרים, שהתייחסה למשפחת לייב שרה״ס הידוע. למרים ושאיע היו ארבע בנות ושלושה בנים: רחל, שרה, שיינדל, יוסף, צבי וגדליה. בת אחת אינה זכורה. בסוף ימיו חיסל סבא מוסי את עסקיו, עלה לארץ ישראל, נפטר בצפת, ושם גם נקבר.

לבנימין ורחל נולדו שמונה ילדים ושניים נפטרו. ששת הילדים האחרים הם חייקה, חנה, רבקה, עדה, מרדכי ויהודה. הבן השלישי של מרדכי ודוברש, יהושע, נשא לאישה את צ'רנה, ונולדו להם 11 בנים ובנות. זכורים מהם אלי, מוטל, יצחק, משה, רייזל ודאברעש.

הבן הרביעי, שמואל אבא, נשא לאישה את גולדה, ונולדו להם חמישה בנים. בנם משה נהרג על ידי אנשי הכנופיה של צינורין. בן נוסף, גדליה, מת גם הוא באופן טרגי. השאר לחמו בצבא האדום ונשארו ברוסיה. בשנת 1988 הגיע ארצה הנכד של שמואל אבא - אבא. קריסעל, הבת החמישית, התחתנה עם דוד פוטרניק, ונולדו להם שני ילדים: מוטל, שנהרג בזמן הפוגרומים, ובתיה, שהתחתנה עם משה לורעס. הם גרו בארצות הברית, ונולדו להם שתי בנות: מרלן ותלמה.



2. שורשי הציונות של בני בנימין

בילדותנו היה סבא בנימין מושיב אותנו על הסבריזבע (מעקה נמוך לישיבה המחובר לקיר הבית) ומספר לנו סיפורים על ארץ ישראל ועל דרכנו אליה: "לארץ ישראל ילכו הגויים על גשר ברזל ויפלו לים, ואנו נלך על גשר נייר ונעבור בשלום". כמו כן, צייר לנו בצבעים יפים את ארץ ישראל ופירותיה - שקדים, צימוקים וחרובים. בט"ו בשבט, כשהיינו אוכלים מפירות ארץ ישראל, היה מספר לנו כי בארץ ישראל אוכלות העיזים חרובים וחלבן מתוק.

כשנפטר בנימין זאב הרצל בשנת 1904, הייתי בן תשע. כשהגיעה הידיעה על מותו לעיירה, ירד אבל על כולם, ואבא אמר: ״מת מלך ישראל״. הוא קיבל את הידיעה בדמע. אנו הושפענו מכך עמוקות. היה לנו בית בד לשמן. עבדו אצלנו פועלים, אבא עבד, ודרש מאיתנו לעבוד כדי שנתרגל לעבודת כפיים, וכאשר נעלה לארץ ישראל, נהיה מוכשרים לעבודה פיזית, ונוכל לעבוד בחקלאות במו ידינו. השאיפה לחקלאות הייתה אמורה לאפשר לנו להשתרש בארץ ולהיות עם בריא על אדמתו. כשגדלנו והתארגנו היו בעיירה כל מיני מפלגות. אני ואחי יהודה ז״ל היינו בין המארגנים של מפלגת "צעירי ציון", והשתייכנו לארגון הארצי של מפלגה זו. אבינו כיוון אותנו לעלייה לארץ ישראל.



3. מלחמה ומהפכה

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, שנה לאחר מכן הגיע תורי לגיוס, ואבי אמר: ״אין לנו זכויות כאן, ואין גם חובות״. הוא שילם את כל הקנסות, ולא נתן לנו להתגייס. אני עברתי את המלחמה מבלי להתגייס, אבל אחי יהודה היה חייב להתגייס. בשנת 1917 פרצה המהפכה הרוסית: כל האנשים הסתחררו מרוב שמחה על החופש והשוויון, אבל אבי אמר: ״אין מקום לשמוח - המסיתים יסיתו את העם האנטישמי נגד היהודים״, ואכן, ביום שני שלאחר מכן ביום השוק בשוקוליבקע, העיירה הקרובה, כבר התחולל פוגרום - שדדו והרסו את כל מה שהיה שייך ליהודים. אחרי המהפכה עלה לשלטון אלכסנדר קרנסקי - ראש הממשלה הדמוקרטי הראשון והאחרון שהיה ברוסיה לפני המהפכה הקומוניסטית - ונערכו בחירות לפרלמנט הרוסי – הדוּמה. כל המפלגות התארגנו לבחירות, וגם בעיירתנו התקיימו בחירות. הקלפי הייתה בבית ספר נוצרי, וביום סתיו גשום וסגרירי התנהלו הבחירות. כל המפלגות התארגנו לבחירות, ובהן גם המפלגות היהודיות, כגון "ציונים","סים" (מפלגה גדולה) ו"בונד". בשעת התעמולה ניגש גוי לתועמלן מטעם "סים" ואמר: "**** מה אתה מנהל תעמולה? ביום סגרירי כזה גם כלב צריך מלונה, ואתה נגד מדינה ליהודים?" הבחירות התקיימו, אך הקומוניסטים זרקו את קרנסקי, הדוּמה לא נבחרה, והחלה מלחמת אזרחים בין הצבא האדום הקומוניסטי לבין הלבנים - תומכי הצאר ובני בריתם - שרצו להחזיר את המלוכה לשלטון. האוקראינים רצו גם הם עצמאות, ובין כל אלה היו היהודים הקורבן.



4. פרעות ביהודים

האוקראינים טענו שהיהודים מפריעים להם לקבל עצמאות, והתארגנו כנופיות מרצחים על מנת לשחוט יהודים. מארגן כנופיית מרצחים בסביבתנו היה גוי מכפרי הסביבה שלמד סנדלרות אצל יהודי בסוקולובקה, דיבר יידיש, וידע את כל מנהגי היהודים. הוא היה ראש הקבוצה של ה"זולונובצי" ("הירוקים"). "הירוקים" היו עוברים בעיירות ורוצחים יהודים בתואנה שהיהודים מתנגדים לעצמאות האוקראינים. בסוקולובקה הם אספו 170 בחורים, ובהם הנכד של הרב פנחס גדליה, שנאם לפניהם נאום אוהד בזכות עצמאות האוקראינים, גמר באיחולי הצלחה לעצמאותם, ואיחל להם כל טוב. הוא סיים את דבריו במשפט "באשר לנו, אנו מתכוונים בין כך ובין כך לעלות לארץ ישראל". לאחר הנאום נרצחו כל 170 הבחורים. לפני כן, במוצאי תשעה באב, בשעת סעודה בבית הרב פנחס, נכנסו ורצחו אותו ואת כל הסועדים, כי הגיעה אליהם השמועה שהרב מגן ברוחו על היהודים, ושכל זמן שהוא חי, לא יאונה ליהודים כל רע, ולכן נרצח ראשון - קורבן ראשון מבין הקורבנות. היה ניצול אחד בשם וועלוועל. הנרצחים נפלו עליו וכיסו אותו, ולאחר שהלכו כולם, זחל ויצא מבין ההרוגים והגיע לארוסתו בקענעלע כשהוא מכוסה דם, ומכאן ידועה השתלשלות העניינים: כאשר נודע לנו על בוא "הירוקים" לעיירתנו, ברחנו לשדות שעיבדנו בעצמנו עם שכן גוי. (את האדמה קיבלנו בזמן חלוקת האדמה לעם.) שלושה ימים התחבאנו בין העומרים בשדה ללא אוכל או מים. לפעמים היו צעירי המקום מביאים לנו מים. עיירתנו הייתה בת מזל. גם כאן אספו את התושבים בבית בעל גג קש, חתמו את הדלתות, והטילו על העיירה קנס, ואם לא ישולם הקנס, יציתו את הבית על הנמצאים בו. יהודי העיירה ניצלו בזכותו של הכומר שהחליף את קודמו, שיצא מדעתו. כשהגיע לעיירה סומן כאנטישמי כי קיבל את העיתון האנטישמי ״קוונבלין״, אבל בזמן שהותו במקום ראה כמה עניים הם תושבי העיירה היהודים, אנשים שקטים וחרוצים, שמתפרנסים בקושי. הוא שינה את דעתו, ובזמן הפוגרום פנה אל הפורעים וסנגר על יושבי המקום באומרו: ״מהיכן ירוויחו עניים מרודים אלה כסף?״ בסוף עזבו את העיירה ולא ביצעו את זממם. לאחר שלושה ימים יצאנו מהמחבוא. אדם שיצא במהירות מהמקום הוכה קשות בידי הפורעים, ומת ממכות אלה. אבי הוא שעצר בעדנו ולא נתן לנו לצאת עד שהתברר שהפורעים עזבו את המקום. מהמחבוא יצאנו בלילה. מביתנו, שהיו בו סוסי עבודה, מזון וכל טוב, נותר קומץ סובין, וזה מה שאכלנו לאחר שלושה ימי רעב. מפעם לפעם באו פורעים אחרים, והיינו מתחבאים בכל מיני מקומות.

באחד הימים באו פורעים לביתנו בזמן שבית הבד היה בפעולה, וגויים שבאו עם גרעינים כדי לסחוט שמן היו במקום. הפורעים נכנסו פנימה והיכו בי עד שנפלתי. נעמדתי בקושי על רגליי, והם הובילו אותי למקום הוצאה להורג. שכן גוי, אדם משכיל שהיה מנהל תחנת רכבת, ניגש לפורעים וביקש על נפשי, והוא שכנע אותם שאנו אנשים טובים המתנהגים ביושר עם כולם, ולי אמר: ״ברח״. ברחתי וניצלתי. מקרים כאלה חזרו על עצמם כמה פעמים, ותמיד ניצלתי בנס.

בגלל המצב התפשטה מחלת הטיפוס וכולנו חלינו בה. בשל ההיגיינה המקובלת באותם ימים היה קצב ההדבקה גבוה. יהודה קדח מטיפוס, ועדה נעלמה, אינני זוכר לאן. אנשים חששו להתקרב לחולי טיפוס בשל סכנת ההידבקות, וחליתי בטיפוס גם אני. רגליי היו נפוחות, לא יכולתי לנעול נעליים, ועטפתי את רגליי במטליות. פועל שלנו ששמו אוסטם, שעבד אצלנו 45 שנה, לקח אותנו, סבא, רבקה ואני, לביתו של גוי שהיה חבר של אבא שנים רבות. קיבלו אותנו יפה. האישה אמרה לי: ״בני, עלה על התנור״, ואכן התחממתי לאחר הליכה על נהר קפוא. הגישו לנו תפוחי אדמה צלויים מהתנור. (הם ידעו שהיהודים אינם אוכלים כל דבר.) אותו גוי היה עשיר בעל נכסים רבים, כגון סוסים, פרות, חזירים, כבשים ועופות, והוא סיכן את חייו ואת רכושו בהחביאו אותנו. בכפר פורסמו מודעות המאיימות בשרֵפת רכושו של כל מי שיחביא יהודים. הוא החביא אותנו בביתו שלושה ימים עד שעזבו הפורעים את הכפר, ואז בא אוסטם והחזיר אותנו הביתה.

אף שהגוי שהחביא אותנו נחשב לאיש אמיד, ביתו היה ריק מרהיטים מלבד שולחן. הוא ואשתו היו ישנים על התנור, בנו וכלתו היו ישנים על חבילות קש שפרשו על הארץ, וגם אנו ישנו על חבילות קש. בלילה הראשון לבואנו הכניסו הביתה גם כבשה חולה. בבוקר שלח האיכר הצעיר את אשתו לקנות תרופה לכבשה, היא לא רצתה ללכת בתואנה שאינה לבושה, ובעלה לא התבייש מהזרים וסטר לה לעיני האורחים אף שהיו נשואים זמן קצר. נדהמנו מן המעשה, ורבקה אחותי פנתה לאיכר הזקן בעניין זה. תשובתו הייתה שמי שאינו מכה אינו אוהב. מקרה זה מבטא את המנטליות של האיכר האוקראיני.

במשך שנתיים נרדפנו עד שהחלטנו לעזוב את העיירה, וזה היה כרוך במכירת הבית ובמכירת רכוש שהמשפחה החזיקה בו דורות. הכול נמכר בפרוטות. עברנו לעיר אומן, ושם קנה אבי בית אבנים יפה. לאחר זמן הלאימו הקומוניסטים את הבית, ולאבא הותירו חדר אחד לגור בו.

כאן ראוי להזכיר סיפור שטמון בו מוסר השכל לדורות הבאים: אבי קנה כמות גדולה מאוד של צמר לצורכי מסחר, ואחסן אותו בסוקולובקה בבוידם של יוסף טרכטמן, אביה של טובה אריאלי. בזמן שנשרפה העיירה על ידי הפורעים, עלה הכול באש, ואבי איבד את כל הכסף שהושקע בצמר. דבר דומה אירע לכסף: הקומוניסטים ביטלו את המעמד החוקי של הכסף, ולכל מי שהיה לו כסף נייר לא נשאר כלום. רק למי שהיה לו זהב שהצליח להחביא מעיני הפורעים נותר משהו בעל ערך. המסקנה החשובה מכל הסיפור היא שכל רכושו של האדם הוא ארצו ואדמתו - אין ביטחון בגלות. יש להחזיק בארץ כערובה לביטחונו של כל אדם בישראל ושל כל יהודי באשר הוא! כאן מקום מקלטנו.



5. העלייה לארץ ישראל

בחודש אלול החלטנו בהסכמתו של אבא לעבור לרומניה. בט"ו באלול יצא יהודה בדרך לקמינקה, עיירה על יד הדניסטר, על מנת לעבור את הגבול. שבוע אחריו יצאתי אני. לא נסענו ביחד כדי שלא לעורר חשד אצל השלטונות. כשהגעתי לקמינקה, כבר עבר יהודה ז"ל את הגבול, וביום שישי אני עברתי. לאחר הליכה ממושכת וללא כל הדרכה פגשנו יהודי והוא שאל: ״יודען?״ כשענינו שאנו יהודים, הזמין אותנו לביתו, ונהג בנו יפה, ושם נודע לי כי אחי יהודה נמצא אצל אחיו של בעל הבית. שני המארחים שלנו דאגו לנו לתעודות, ולאחר החגים יצאנו מן העיירה ווערטע׳זען לכיוון העיר קישינב, ובדרך התעכבנו בעיר אוריעב, וישנו ביישוב כפרי כי הנסיעה בלילה הייתה מסוכנת. ביישוב זה היה רוקח יהודי שדאג לפליטים וחילק אותם בין בתי היהודים בכפר. יהודה ואני נשארנו האחרונים, והוא הביא אותנו לבית האחרון כמעט בכפר. הרוקח דפק בדלת ואמר לבעלת הבית: ״קבלו שני גברים ללינת לילה". האישה ענתה: ״אני אלמנה, ואינני יכולה לקבל גברים ללינה שמא ירננו אחריי", אבל כשפתחה את הדלת וראתה אותנו, אמרה: ״היכנסו ילדים ('קינדער')". היא ישבה והשחילה עלי טבק לפרנסתה, ובחדר היו ערֵמות של עלי טבק. הגשנו לה את עזרתנו, והאישה התפלאה מזריזותנו בעבודה. לאחר מכן הגיע בתה, שהייתה בהצגה, והיא טרחה להנעים את שהותנו במקום. האלמנה ובתה הזמינו אותנו להישאר לשבת, ודבר זה נבצר מאיתנו כי שילמנו דמי נסיעה עד העיר אוריעב. בבוקר קמנו והמשכנו בדרכנו. באוריעב שהינו כמה ימים בין כל הפליטים, ומשם המשכנו בדרכנו לקישינב. שם הצטרפנו לארגון "החלוץ האוקריאני" מס׳ 4 בעלייה השלישית. בעת ההתארגנות הייתה ועדה של בוחנים, והיו כאלה שנפסלו כלא מתאימים לעלייה לארץ ישראל. כאשר נכנסתי לפני הוועדה כבחור בעל הופעה נאה, נשאלתי אם אני דובר עברית. עברית דיברתי, ובנוגע ליכולת העבודה שלי הראיתי להם את ידיי, שהיו מיובלות. אחד מהם אמר: "הקול קול יעקב, והידיים ידי עשו". בין הנבחנים היו שני בני כפר, אנשים פשוטים ובעלי גוף. הם לא דיברו עברית, ולא רצו לקבלם, אך אנו השתדלנו למענם, וקיבלו אותם בקושי. כמו כן, היו חמישה סטודנטים מעיירה באוקראינה שלא היו אנשי עבודה, וקיבלו אותם מייד. (25 שנה לאחר עלייתנו ארצה נערך כנס של הקבוצה, ואז התברר כי אף אחד מחמשת הסטודנטים לא נשאר בארץ, ואילו שני האנשים הבריאים נעשו בעלי משקים בארץ, הקימו משפחות גדולות, וחיו חיים ישרים.)

לאחר גמר התארגנות הקבוצה חיכינו כמה חודשים לסרטיפיקטים. היינו 94 בחורים ו-11 בחורות, ובתקופה ההיא התפרנסנו מעבודות מזדמנות, כגון חטיבת עצים. שכר העבודה היה נכנס לקופה המשותפת. משם עברנו לעיר חוף ברומניה ששמה גלץ. יהודי עשיר ששמו פינס סיפק לנו מחסן גדול, ובמחסן הסתדרנו כולנו, הקמנו מטבח משותף והכנסנו מיטות, ולמחייתנו הרווחנו כמו במקום הקודם. באחד מימי שישי השכמנו בבוקר אחי אני ועוד חבר לחפש עבודה. היה זה יום סגרירי, ובו פגשה אותנו אישה זקנה שהציעה לנו לבקע עצים בביתה. הסכמנו על שכר והתחלנו בעבודה. בשעת הצוהריים הזמינה אותנו לביתה לארוחת צוהריים. נכנסנו לבית נאה, ועל השולחן היה מכל טוב - דברים שלא יכולנו להרשות לעצמנו, כגון לחם לבן ודגים. היא גרה עם בתה הנשואה, ואנו שאלנו אותה ממה הם מתפרנסים. היא סיפרה שחתנה סבל בנמל. בגמר העבודה כבר היה זמן תפילה בבית הכנסת. עברנו ליד בית כנסת מפואר, ויהודי ביקש מאיתנו להשלים מניין. הנחנו את כלי העבודה והצטרפנו למניין. הם נהנו מתפילתנו, והזמינו אותנו לבוא לתפילת שבת, ואומנם באנו גם למוחרת. בגלץ נשארנו כחודש וחצי, ושם היינו בקשר עם הארגון המקומי של "החלוץ".

הוחלט שעלינו לעבור לקונסטנטינופול שבטורקיה, כי שם היה בא כוח שטיפל בעלייה לארץ ישראל. סידרו לנו מקום באונייה שהובילה עצים לקושטא. האונייה הפליגה בשבת, אך אנו עלינו עליה ביום שישי בצוהריים. אל האונייה הגענו בסדר צבאי, הנפנו דגל, ושרנו שירי ציון. כל הסביבה הסתכלה עלינו בסקרנות רבה. הסתדרנו על העצים, וכל זמן שהייתה האונייה בנהר, היה המצב סביר, אבל כשנכנסנו לים השחור, החלה האונייה להיטלטל, וכולנו סבלנו ממחלת ים במשך כל הנסיעה. כשהגענו לקונסטנטינופול לאחר כל הטלטולים, זכינו לקבלת פנים קרה ויבשה ללא אוכל או משקה וללא מנוחה. שלחו אותנו לכפר ששמו מסילה חדשה, שנקנה על ידי הברון הירש עבור פליטים יהודים. היו שם הרבה בניינים ריקים, ובהם שוכנו כל הפליטים. (מרכזי הקליטה הנהוגים היום מבוססים על אותו רעיון.) מורה הדרך שלנו היה יהודי שחיכה לעלייה, ושהה שלושה שבועות במקום. יצאנו בצעדה אל הכפר. ההליכה ארכה כארבע שעות, אבל מורה הדרך טעה והכניס אותנו ליער. כבר היה ערב והופיעו זאבים. כרתנו עצים בכלי העבודה שהיו בידינו, ואף הדלקנו מדורה, וכך גירשנו את הזאבים. כל הלילה היינו ביער, והגענו לכפר רק למוחרת בשעה 13:00, ומכיוון שאיחרנו לארוחת צוהריים, קיבל כל אחד אורז כזית. האחראי לארגון העלייה בקושטא היה דוקטור שנשלח מהארץ לטפל בעולים. הוא בזבז את כספי הציבור על הוללות, ולכן לא היה כסף מספיק לטיפול בעולים. באותו לילה חלה אחי יהודה ברגליו, והוכנס לבית חולים.

בכפר זה שהינו מחנוכה עד אדר, ובתקופה זו עבדנו בכל מיני עבודות מזדמנות והמתנו לסרטיפיקטים. כשקיבלנו אותם עלינו לאונייה איטלקית ששמה "ברון קרל". מובן שהכנו צידה לדרך - באוויר הים היה לנו תיאבון גדול, ויומיים לפני גמר הנסיעה נותרנו ללא לחם. רב החובל הסכים לתת לנו לחם תמורת מִשכון. המִשכון היה שעון זהב שהיה שייך לאחד מחברי הקבוצה. משהגענו לארץ שילמנו עבור הלחם, וקיבלנו את השעון בחזרה. כל הקבוצה ירדה בחיפה, ורק אנו - ליברמן הסופר, אחי יהודה ואני - שהיינו ידידי נפש, ירדנו בנמל יפו בפורים 1921.



6. החיים בארץ

שהינו זמן קצר בבית העולים ביפו, ועברנו לבית העולים בתל אביב. בעיתון ״הפועל הצעיר״ התפרסמו שמות הבאים ומהיכן באו. עם פרסום הרשימה התעניין בנו ומצא אותנו ״רפאל סופרמן״, יליד העיר קענעלע. הוא התייתם בילדותו, ואוּמץ על ידי סבו, שהתגורר בכפר וורענע, ושם גדל. כשהתקרב זמן גיוסו לצבא הצאר, הצליח לעבור לגליציה, ושם למד וסיים אוניברסיטה.

כשהגיע ארצה החל לעבוד כמורה ב"גימנסיה הרצליה", ובזמן שאנו הגענו ארצה, הוא היה סגן מנהל הגימנסיה וחבר ועד תל אביב (טרם הוקמה מועצה או עירייה). בפגישתנו התרשם מאיתנו ושאל: ״איך זה שבקענעלע גדלו בחורים נחמדים כאלה?״ הוא הציע לי משרה בוועד תל אביב, אך עניתי כי באתי לבנות את הארץ - לא להיות פקיד. המשכנו להתגורר בבית העולים ואכלנו במטבח הפועלים.

נודע לנו כי אליהו ציון, שהיה מספק חומר לסלילת כבישים, מחפש פועלים לעבודה. כשהגענו למקום העבודה, קיבל אותנו ברשצקי - יהודי מטולנה שבאוקראינה, שבה התגוררה אימנו, כך שהכרנו את המקום, והיו לנו נושאים משותפים לשיחה. הוא התפעל מחריצותנו ושאל: ״מאיזה קיבוץ באתם?״ באותו זמן פרצו מאורעות 1921. יהודה עבד באותו זמן בפתח תקווה, ואני דאגתי לו כי היו הרוגים. ברשצקי ראה כי אני עובד טוב יותר מערבי, והציע לי לקנות חמור, להיות עצמאי ולעבוד בהובלת זיפזיף. יהודה, שחזר מפתח תקווה, עבד איתי, עד שהגיעו אבא ועדה לארץ שמונה חודשים לאחר בואנו. אז קנינו גמלים, ובנינו צריף ואורווה לגמלים. היינו בעלי מקצוע מן השורה הראשונה, המצאנו פטנט בשני הארגזים שעל גב הגמל, ועשינו פתח למטה להוצאת הזיפזיף. יש לציין שעדה הייתה נמרצת. היא חצתה את הגבול לקישינב, וחזרה לאומן כדי להביא את אביה, שנראה שבתחילה לא רצה להצטרף, ועברה שנית את דרך הייסורים עד הגיעם לארץ.

אבא התנגד לעבודתנו ואמר שמוטב להקים בית מלאכה לשמן, המקצוע שבו עסקנו בגולה. במבט לאחור אני חושב שטעינו שלא שמענו בקולו: אילו הלכנו בדרך שהוא כיוון אליה, יכולנו לחיות חיים קלים יותר, והיינו חוסכים מעצמנו קשיים רבים שנאלצנו לחוות. לא שעינו לעצותיו של אבא, אלא היינו בהשפעת המפלגה וחשבנו כי רק בעבודה קשה ומפרכת מגשימים את החזון הציוני. במבט לאחור אני יודע שטעינו, ועל כך אני חש כאב רב. אחי יהודה נשא לאישה את רבקה, שהכיר מילדותה באוקראינה (הייתה בינינו קרבה משפחתית). אני נשאתי לאישה את רחל לבית שולזינגר ילידת מאה שערים בירושלים. לאחר נישואינו התפרקה השותפות בינינו מסיבות משפחתיות.

כשהתחתנתי עם רחל, היה אביה שליח ציבור בארצות הברית, ובשנת 1927 ירדה כל משפחתו לארצות הברית. אנו נשארנו בארץ, ובשנת 1929 היה מצבנו ללא נשוא. רחל כתבה למשפחתה על מצבנו, והם רצו לשלוח לנו כרטיסים לארצות הברית. למרות המצב הקשה שבו נמצאתי סירבתי, וזאת למורת רוחה של אשתי. אמרתי לה שהיא יכולה לנסוע, אך אני והבנות - רבקה וציפורה - לא נרד מהארץ. לאחר שנים רבות ביקרה רחל בארצות הברית לרגל חתונה במשפחתה, והיא שהתה שם כארבעה חודשים, אך החיים שם לא מצאו חן בעיניה כלל וכלל.

לאחר נישואיי עבדתי בעבודות שונות, כגון בעל חנות מכולת ועגלון, ולאחר שבנינו את הבית בשכונת בורוכוב, הקמנו משק עזר, קנינו פרות, וייצרנו מוצרי חלב בבית למכירה מיד ראשונה. הצלחנו בכך - עבדנו קשה אבל הייתה פרנסה. עם קום המדינה ריכזו את כל משקי העזר בכפרים, היינו מוכרחים לחסל את העסק, ואז הקמנו מגרסה לצדפים המשמשים מאכל לעופות. כשהתרחב העסק רכשנו חלקה בת שני דונמים באזור התעשייה באזור. בנינו מבנה קטן ואחר כך הגדלנו אותו מפעם לפעם, והעברנו לשם את המגרסה. כאשר התחילו להשתמש בארץ בנפולת של חצץ להזנת עופות, חוסל העסק. במועד מאוחר יותר הקים שם בני שמואל בית חרושת למזרנים והצליח בעסקיו. בנינו מבנה נוסף בן שתי קומות, ובית החרושת פעל במשך עשר שנים בהצלחה. אני יצאתי לפנסיה, אבל מבני התעשייה שבנינו מפרנסים אותנו ואת משפחתנו.

בזמן שהתפרנסתי כעגלון, היו הילדים קטנים, וההוצאות היו רבות. רבקה למדה בסמינר בתנאים קשים, ואחריה למדה ציפורה. רבקה עבדה שנים רבות כמורה, ואחר כך התמנתה למנהלת מחוז הדרום במשרד החינוך. היום היא מנהלת של מכללת "קיי" להכשרת מורים בבאר שבע. ציפורה הפסיקה לעבוד בהוראה שנתיים לאחר נישואיה בגלל צרידוּת (מחלה ידועה של מורים). טובה עבדה כמנהלת חשבונות, ולאחר לידת בתה הבכורה הפסיקה את עבודתה.

ילדיי כולם הקימו משפחות לתפארת, ואנו גאים במשפחתנו הענפה, ושמחים שאנו חיים בארץ עם משפחתנו. את כל מה שהשגנו יש לזקוף לזכותה של אחותנו חייקע, שטיפלה בנו מילדותנו כאם המטפלת בילדיה, וזאת בשעה שהיא עצמה עדיין הייתה ילדה. היא תמיד דאגה לנו וחשה שהיא אחראית לנו כאם. היא הייתה מוכרת את עבודותיה לגויות כדי שתוכל לקנות דברים על מנת לשמחנו. היא תמיד שמחה על כל הצלחה שלנו, ודאבה בשל כל כישלון. ידוע לי שגם בארץ הייתה שמחתה רבה, כאשר קנה יהודה דירה לעצמו, או כאשר הצליח סוף סוף מרדכי להתפרנס מהרפת.



תולדות המשפחה כפי שסופרו על ידי טובה אריאלי:

1. הפוגרומים

אני, כבכורה של דור הנכדים לסבא בנימין, מצרפת את זיכרונותיי מאותה תקופה - תקופת הפרעות באוקראינה בימי מלחמת האזרחים ברוסיה בשנים 1918-1916:

הפחד האיום של אימי מפני הפורעים דבק בי. עם בוא הפורעים לעיירה היינו סוגרים ומכסים את כל החלונות, ומתחבאים בכל מקום אפשרי - במרתף או בבוידם. הם היו באים כסוּפה, ומייד היו נשמעות צווחות מכל עבר. הם היו מתפרצים לבתים, הורגים, אונסים ועושים ככל העולה על רוחם. למרות גילי הצעיר הבנתי והרגשתי מה קורה. לפעמים היו תוקפים אותי שלשול והקאות מרוב פחד - הגבתי בדיוק כמו אימי. כל זה היה בזמן שלא היה ניתן לברוח. אם היה ניתן לברוח - לפי שמועה מוקדמת על בוא הפורעים - הייתה אימי לוקחת את לאה, את מרים ואותי ובורחת - לאה ואני החזקנו בשמלתה, ומרים הייתה בידיה. היינו רצות למקומות שאינם בטוחים כלל, ולפעמים למקומות שהיו מסוכנים יותר מהבית. אבא היה נשאר תמיד בבית - הוא היה קר רוח וסירב לברוח. פעם נתפש על ידי הפורעים והובל לגשר על הנהר שבו הייתה כוונה להורגו. הגויים בני המקום היו עומדים סביב המוצאים להורג ומשתעשעים מן המחזה. כשהגיע תורו של אבא להיות מוצא להורג, ניגש אחד מבני המקום ליורה ואמר: ״זה יהודי טוב, יש לו חנות ממתקים. קח אותו לחנות, ותקבל מה שתרצה״. ואכן, אבי הובל לחנות, אבל בהגיעם כבר הייתה החנות פרוצה וריקה מסחורה. בשעת החיפוש אחר ממתקים הצליח אבי לברוח. מאותו יום נשארו בעיירה גברים מעטים בלבד.

באחת הבריחות של אימי עימנו, רצה איתנו חבורת צעירים קלי רגליים, נכנסנו לתוך לגונה, ועמדנו שעות ארוכות בתוך שטח בוצי. כמעט שלא היה לנו מקום עמידה. מסביב לנו היו רק מים, ומרחוק שמענו את קולות הכפר: שאיבה מבאר וקולות דיבור ושירה של שיקסות. לא הייתה לנו דרך יציאה, ועלוקות צבטו אותנו ושתו את דמנו. לפנות ערב, מעט לפני שהחשיך, ראינו על הגבעה צללית אדם. היא הייתה רחוקה כל כך עד שדמתה לבובה. אימי הבינה או חשה שזה אבא והורתה לנו לצעוק. צעקנו כולנו יחד, ואבא זיהה אותנו, שחה אלינו, לקח את מרים על גבו, ושלושתנו החזקנו בו. כך הוציא אותנו משם בשחייה. נראה שהיה חזק מאוד אם הצליח לבצע משימה זו.

פעם אחת במוצאי שבת בטרם הדלקת הנר ישבנו כולנו בחוץ ואימי איתנו, ולפתע הופיעו פורעים בעיירה. לא הספקנו לזוז מהמקום וכבר שמענו צעקות וצווחות מבתים שונים. במהירות הבזק הכניסה אותנו אימי הביתה, כיסתה את החלונות בדברים כהים, ולא הדליקה אור. הפחד שלה הדביק אותנו מייד, ולא בכינו כי ידענו שאסור להוציא הגה.

בבריחה אחרת ישבנו בבית שהיה בבנייה, ומפעם לפעם נוספו עוד אנשים, עד שהתמלא הבית באנשים, והרעש היה גדול. מרים ולאה התחילו לבקש אוכל, ולא היה מה לתת להן. אימי יצאה איתנו מהמחבוא, הגענו לבית שבו התגוררה אישה מבוגרת למדי, והיא החביאה אותנו במרתף ביתה מעיני הפורעים, עמדה בפתח הבית, החניפה לפורעים, והציעה להם לתקן את בגדיהם, ובלבד שלא ייכנסו לביתה. נראה שהיה אצלה מזון. משום מה גם שם לא חשה אימי בביטחון, והמשכנו להסתובב ממקום למקום. בדרך פגשנו את היתומים של הדוד חיים, וגם הם הסתובבו כסהרורים. לא זכור לי כיצד נגמר יום זה. מפעם לפעם היו מופיעים בעיירה פצועים ממקומות אחרים, ומי שהפחיד אותי במיוחד היה איש אחד שהיה לו פצע פתוח במקום שבו היה לו פעם אף. אנשים היו בורחים ממקום למקום ומחפשים מקום מנוחה, אך לא היה ניתן למצוא.



2. הדרך לארץ ישראל

היינו בין האחרונים שעזבו את העיירה, ולאור אופיו של אבא, פלא שיצאנו משם. סבי, הדודים והדודות כבר היו באומן, וכנראה בדרך לארץ ישראל (פלשתינה). לפני היציאה לגבול שהינו גם אנו זמן מסוים בעיר אומן בביתו של סבי, שהתגורר בו לבדו. יצאנו לגבול עם שלושה ילדים קטנים וללא פרוטה. בתחילה התכוננו לקחת מיטלטלין. מדי יום הייתה אימי אוספת חפצים שונים ויוצאת למכור אותם בשוק של אומן, והותירה רק את הרכוש הנחוץ ביותר. ביום סגרירי וגשום העמיסו עגלה במיטלטלין בגובה רב, את הילדות הקטנות הושיבו על יד העגלון, ואותי הגדולה הושיבו על כל החפצים גבוה למעלה. חשתי חסרת ביטחון, משום שלא היה במה להיאחז. ברגע שהחלה העגלה לנוע, נפלתי לבוץ, ואימי צעקה עליי.

הגענו לעיירה כלשהי בלילה, ויהודי אחד אסף אותנו לביתו. נשארנו בביתו זמן שנראה לי כעת ארוך מאוד, כמה שבועות או חודשים. זה היה בית פטריארכלי עם בנים נשואים בוגרים וגם צעירים. התאכסנו אצל בני זוג צעירים שטרם נולדו להם ילדים. לארוחת הצוהריים הם היו מזמינים לפי תור - פעם אותי ופעם את לאה. המיטה הייתה דרגש עץ שעליו ישנה כל המשפחה. כעת אני מבינה שזו הייתה מחווה גדולה מאוד מצידם - להכניס אנשים זרים עם ילדים לתוך ביתם – גם אם שקטים. אינני זוכרת אם התרחצנו.

סבל גדול הסבה לי אחת מנכדותיו של יהודי זה. היא הייתה בת גילי, הלכה לבית ספר, וקראה וכתבה רוסית, ואילו אנו היינו ללא כל חינוך. כשהייתי מנסה להסתכל במחברותיה, היא הייתה מגרשת אותי ומעווה את פניה. העלבון זכור לי עד היום – שם למדתי פרק חיים ראשון.

המטרה הייתה להמשיך לעבר הגבול ולעבור לצד האחר של בסרביה, שהשתייך לרומניה. הגענו לעיירה אחרת. השתכנו בבית כנסת שהיו בו באותה עת פליטים רבים אחרים (שותפות גורל). אנו ושאר הפליטים ישנו על הרצפה, מלוכלכים, מלאי כינים ורעבים. הזיכרונות ממקום זה עגומים. היינו מוחרמים על ידי יהודי המקום. אימי הייתה הרה באותה עת עם שרה. היא הייתה נוסעת מדי יום מהעיירה שבה שהינו כשהיא נושאת שק מלא כיכרות לחם שקנתה בעיירה, והייתה מוכרת אותן בעיירה שכנה, על מנת שתישאר לה כיכר לחם לילדים.

ישבנו קרוב לגבול, ולא יכולנו לעבור אותו כי לא היה לנו כסף לשלם למבריח. היו גם מבריחים שהיו לוקחים את הכסף ונעלמים איתו. גם כאן הצליחה אימי לשכנע יהודי שעסק בהברחת אנשים להעביר אותנו לצד האחר של הגבול על סמך מכתב מארצות הברית שהיה ברשותנו, ובו נאמר שבקישינב יש ברשות דוד של אבי כסף שנשלח למטרה זו על ידי אחיו של אבי. בליל קיץ יצאנו לחופי נהר הדניסטר ללא שום מטען - את כל הסמרטוטים מכרנו. לקחנו רק את הטלית של אבא וכרית קטנה עבור מרים, שהייתה חולה מחוסר תזונה מספקת. אבא נשא אותה על הידיים כל הזמן כי לא היה לה כוח ללכת. לפליטים האחרים היו חבילות של חפצים בעלי ערך שהם שמרו בדבקוּת.

לאימי ההרה הייתה ההליכה קשה מאוד אף שנשאה את הטלית בלבד. הכרית אבדה בדרך. כמה פעמים החזירו אותנו אחורה, והחביאו אותנו במערות. היינו כמה ימים ללא מזון, ופחדנו ששומרי הגבול יגלו אותנו ויעצרו אותנו. הייתי קטנה, אבל הבנתי את המצב, ובפרט ריחמתי על אימי, שסבלה יותר מאיתנו, והייתה האישה היחידה בקבוצה שהייתה הרה.

כשהגיע הלילה המאושר, אספו אותנו לחציית הגבול. בין גדות נהר הדניסטר הרחב שטו סירות מצד לצד. בכל פעם היו מעבירים כמה מהאנשים לתוך הסירות, ומשהן היו מתמלאות, הן היו שטות לצידו האחר של הנהר, ושאר האנשים היו ממתינים לתורם. כל הזמן הייתה סכנה שמישהו יופיע ויגלה אותנו. לפתע שמנו לב שלאה חסרה - העבירו אותה לאחת לסירות שכבר שטו לצידו האחר של הנהר מבלי שההורים הרגישו בזה. לאה עברה את הגבול לפנינו. למזלנו הייתה עם משפחת דוזורץ, והם טיפלו בה. היו מקרים שבהם חצו כמה בני משפחה את הגבול, ואילו יתר בני משפחתם נתפסו, וכך הופרדו המשפחות. שניים מבני משפחת דוזורוץ חצו את הגבול ביוזמתם בחורף, כשהנהר היה קפוא, ונדרש זמן רב עד שהמשפחה התאחדה.

באותו לילה, לאחר שחצינו סוף סוף את הגבול לצד הרומני של בסרביה, החביאו אותנו במבנה שזכור לי כרפת או אורווה. היו שם אנשים רבים, ובפעם הראשונה לאחר ימים ללא אוכל הביאו לנו לחם לבן ודג מלוח. כולם התנפלו על האוכל. מרים, שנראתה כפגר מפני שסבלה מתת-תזונה, פקחה עיניים לאחר שאכלה לשובע, ולאט לאט הבריאה והפכה לילדה יפה. מאותה אורווה פיזרו אותנו בבתים במרחק ניכר מהגבול. מה שהיה מצחיק הוא שהובילו אותנו בכרכרות אלגנטיות, על מנת להעלים מהשלטונות את נוכחותנו באזור, כי נראינו כקבצנים קרועים, בלויים, מכונמים ומלוכלכים. האנשים בתוך העגלות עמדו בניגוד גמור למראה הכרכרות.

כעת לא היה לנו כסף להמשך המסע לקישינב. בקישינב התגורר דודו של אבי, יצחק גלמן, שברשותו היה הכסף ששלחו הדודים מארצות הברית להצלת אחיהם. המבריח נסע לקישינב עם המכתב כדי לקבל את הכסף, ואותנו החזיק כבני ערובה בעיירה שקרובה לגבול. הדוד, איש שלא היה קל לנהל עימו משא ומתן, לא נתן כסף, ולא התרגש מהעובדה שיכולים להחזיר אותנו לצד האחר. מבחינתו היינו קרובים של אשתו, ומי צריך קרובים עניים. אימי שכנעה את המבריח לקחת אותה לקישינב כדי לשכנע את הדוד הסרבן. באותה עת, וכך גם בימינו, לא היה ניתן לנסוע ממקום למקום ללא מסמך מזהה (דרכון או תעודת זהות). לאיש זה היה דרכון שכלל אישה וילד, והוא היה יכול לקחת רק את אימי ואת מרים כאשתו ובתו.

הם הגיעו לקישינב לדוד גלמן, שהיה קשה כסלע. לא היה ניתן להוציא ממנו את הסכום המוסכם, וכך נשארנו לאה ואני עם אבא במקום אחד, ומרים עם אימי ההרה בקישינב. היא התגוררה בביתו של הדוד, שהקצה לה חדר שהיה קודם לכן חדר כביסה, והיא כל הזמן נדנדה לו בחשש שיחזירו אותנו לצד האחר. לאחר לחצים רבים החליט הדוד לנסוע למקומנו להמשך המשא ומתן עם המבריח. גם הפעם לא הגיע איתו להסכם, אבל בהזדמנות זו לקח את לאה והביאה לאימי. הוא לא קנה לה כרטיס נסיעה כי לא היה לה דרכון (ואולי מתוך קמצנות). את התלאות שעברו עליה בדרך לקישינב שמעתי מפיה מאוחר יותר: הוא הכניס אותה לרכבת ללא כרטיס, וכל פעם שבא מבקר הכרטיסים, החביא אותה מתחת לספסל. לאה, שהייתה די חכמה, פחדה שהנוסעים ברכבת ילשינו למבקר. לדוד הייתה חזות חיצונית טיפוסית של יהודי בעל זקן ופאות. לבסוף התאחדו לאה אימי ומרים. אני נשארתי עם אבי, התגוררנו בבית הכנסת, אינני זוכרת מה אכלנו או היכן ואם התרחצנו. היינו פליטים במלוא מובן המילה.

באותה תקופה חליתי ולא נראיתי טוב יותר מהמוזלמנים בתקופת השואה. עם הזמן נודע הדבר בקהילה המקומית, באו נשים צדקניות, לקחו אותי לרופאה, והיא קבעה במבט ראשון ללא בדיקה יסודית שיש לי תולעים. כיום קביעה מסוג זה אינה באה לעולם ללא בדיקות מעמיקות. התרופה למחלתי הייתה אבקה מרה מאוד. לאחר שלקחתי את התרופה קיבלתי שלשול, והחלו לצאת תולעים לבנות וארוכות בעלות עיניים. פחדתי מהן. יצאו ממני תולעים רבות, ולמעשה תולעים היו עיקר היציאה כי לא אכלתי זה זמן רב. הנשים המשיכו לדאוג לי. פעם אחת הביא לי אבי תותי שדה לאכול, ואני שאלתי היכן השיג אותם. הוא ענה לי בחיוך: "תאכלי, תאכלי". אבי היה מספר מאוחר יותר שלא האמין שאחיה, וכל דאגתו הייתה כיצד יסביר לאימי שאינו אשם. גם מרים במחלותיה וגם אני נשארנו בחיים כדי להעמיד את הדור הנחמד שהבאנו לעולם. לאה, לעומת זה, הייתה ילדה בריאה, לחייה פרחו, ואינני יודעת ממה.

לבסוף נמאס למבריח מכל העניין, הוא הבין כי מיהודי זה לא יוציא כסף רב יותר, וייתכן שגם ריחם עלינו (גם הוא היה יהודי). הוא לקח את הסכום שנתנו לו, ובכך סיימנו את פרשת הברחת הגבול, והגענו סוף סוף לקישינב. כל מי שפגש אותי בזמן ההוא נדהם מהמראה שלי. מרים ולאה, שהיו קודם עם אימי, הפכו לילדות יפות שמנמנות. אימי השתדלה מאוד לתת לי אוכל מזין במיוחד, אך נשארתי רזה במשך שנים רבות. עברנו לגור בחצר גדולה שהיה בה יקב קטן זה דורות רבים. המקום נבחר למגורים בגלל גודלה של החצר. אבי התקין שם גלגל וגלגל חבלים. מישהו היה מגלגל את הגלגל, ואבי היה שם בתוך שקית שהייתה מחוברת לגופו פשתן, והיה הולך אחורה כשבידו מכשיר קטן, והחבל היה הולך ומתארך. החדר שבו גרנו שימש קודם כחדר כביסה, וכל רהיטיו היו דרגש עץ רחב בלבד. נדמה לי שלא היו חלונות במבנה זה, ואני זוכרת אותו עד היום כחשוך. בחוץ הייתה מרפסת לכל השכנים, ושם עמד תנור פחמים שעליו בישלה אימי את הארוחות שלנו. השכן בדירה לידנו היה פעם בארץ ישראל וחזר משם. הוא היה איש משכיל (ייתכן שמורה), וילדיו למדו בבתי ספר עבריים. הייתה שם ילדה בגילי והיינו חברות. גם את לאה ואותי רשמו ההורים לבית הספר העברי ״תרבות״, וחשבו על עלייה לארץ ישראל. בתקופה ההיא עברנו לגור בדירת שני חדרים שהתפנתה, אך אבי חלה במחלה אפידמית חמורה, נלקח לבית חולים, ונותרנו ללא פרנסה. לפני מחלתו של אבי נולדה בדירה שאליה עברנו שרהל'ה. אימי ילדה אותה בבית חולים - הפעם הראשונה שבה ילדה אימי בהשגחה רפואית ובטיפולן של אחיות. רחל של דוד מוטי ובתיה של קריסעל טיפלו בנו בזמן שנעדרו הורינו. היינו באותה עת בחופשת הקיץ. בזמן שהייתה אימי בבית החולים לאחר הלידה, רבנו אני ואחותי, וידי נשברה, אך הדבר לא נתגלה אלא בתחילת שנת הלימודים, ורק אז נשלחתי לטיפול - לאיש לא היה זמן לכך עקב התלאות. עם החלמתו של אבי, כשעדיין שכב בבית החולים, קיבלה גם אימי חום. באותו זמן היה ברומניה חוק שנועד למנוע מגֵפות – הייתה מוטלת על השכנים החובה להודיע לשלטונות על כל שכן חולה. עקב כך באו ולקחו את אימי לבית החולים, ואנו נשארנו בבית לבדנו. לאחר כמה שעות חזרה אימי לפתע. היא ברחה מבית החולים, ולשכנים סיפרה כי היא אינה סובלת משום דבר רציני, וכי ושחררו אותה.

באותה תקופה התחלנו להתכונן לעלות לארץ ישראל. מיטלטלין כמעט שלא היו לנו. קנינו דברים בקישינב כי באנו בחוסר כול. בעת ההפלגה לא ניתן אוכל, והיה צריך לקנות כמות אוכל שתספיק לכל זמן ההפלגה. בעניינים אלו לא הבינה אימי דבר, והיא לקחה לדרך שק מלא חבושים. אינני זוכרת מה אכלנו באותה הפלגה, כי חליתי במחלת ים מרגע שנכנסה האונייה לים השחור עד הגיענו לחוף. שרהל'ה הייתה כל הזמן בידיהם של הוריי, וקיבלה מנוסעים אחרים דברים טעימים - בעיקר פירות עם גרעינים, כגון זיתים או שזיפים, כדי לראות איך אוכלת ילדה קטנה כל כך את הפרי וזורקת את הגלעין.



3. קליטתנו בארץ

ירדנו מהאונייה בנמל חיפה בשנת 1921. ברגע שהרגשתי שוב קרקע מוצקה, חלפה לי מחלת הים. לקחו אותנו למחנה עולים על שפת הים, קיבלנו אוהל עגול, והיה חדר אוכל בנוי משותף לכולם. שהינו במחנה בחיפה כמה שבועות. מה שזכור לי במיוחד מאותו מחנה הוא האוכל האחיד בכל הארוחות - בוקר, צוהריים וערב: גבינה צהובה, דבש ולחם לבן. אינני זוכרת שאכלנו משהו אחר בתקופה הזאת.

מחיפה עברנו לגור בתל אביב בצריפם של סבא והדודים (כיום שוכן שם שוק בצלאל הידוע). היו להם צריפי מגורים ואורוות לגמלים. ברחוב אלנבי הקרוב הייתה דרך כבושה, ובשני צידי הרחוב עמדו כמה בתים נמוכים עד רחוב קינג ג׳ורג. מימין לרחוב כבר עמדו שני בתים שקיימים עד היום כמעט ללא שינוי מן התקופה שבה נבנו. משם והלאה לא היו עוד בניינים, ובמקום שבו עמד עד שנת 1989 קולנוע "מוגרבי" היה מחנה אוהלים של "גדוד העבודה". ביום היו סוללים כבישים, ובלילה היו רוקדים בכיכר ששמה היום "כיכר מגן דוד". הם היו רוקדים בעיקר בלילות שבת, וזה היה הבידור של התלמידים ושל תושבי תל אביב כולה.



<== חלק 11
דף הבית זיכרונות לזכרם כתבו לנו