זיכרונות

14. חקירה בפרקליטות

כעבור כמה ימים נקראתי לחקירה במשרד הפרקליטות המחוזי אצל החוקר לבנוב, שערך את החיפוש. רשמתי את שאלותיו ואת תשובותיי. שאלותיו של לבנוב:

1. ספר לנו על משפחתך.
2. מה ידוע לך על פרסום כתב העת "יהודי ברית המועצות"?
3. האם אתה מכיר את בריילובסקי?
4. מי הפיץ את המגזין בלנינגרד ובריגה?
5. האם אתה מכיר את המגזין מספר 20?
6. האם בריילובסקי הביא את המגזין אליך בשנים 1980-1979?
7. האם אתה מכיר את עורכי המגזין "חוק ומציאות" בריגה?
8. מאיפה קיבלת ולמי נתת לקרוא את כתב העת "תרבות" מס' 6 משנת 1976 ואת מס' 8 ו-9 משנת 1977? האם ידעת כי מגזין זה הוא מוסף למגזין "יהודי ברית המועצות"?
9. האם אתה מכיר את אלכסנדר מריאסין, המתגורר בריגה?
10. מהם כתבי העת המחתרתיים, למעט "תרבות", "חוק ומציאות", "עלייה לישראל, משפט ומעשים", שאתה מכיר?

תשובותיי:

השאלה הראשונה נענתה.

לשאלות 2, 3, 4, 6, 7 ו-9 עניתי: "אינני יודע. האם אתה יכול להסביר לי את מהות העניין שבו אני נחקר? אינני יכול להעיד כעד במשפט שאת מהותו אינני יודע".

לשאלות 5, 8 ו-10 עניתי: "שאלות אלו נוגעות לי אישית, ולדעתי הן אינן קשורות לעניין שבו אני נחקר".

לסיום, על פי בקשת החוקר, הוספתי: "אילו הייתי מכיר את תוכן המקרה, הייתי יכול לתת עדות מפורטת יותר".

15. הספרייה היהודית

בשנת 1981 עזב יצחק מיכאילוביץ פורשטיין את לנינגרד ועבר לארצות הברית. במשך כל שנות חייו הוא היה אוסף ספרים, חוברות וכתבי עת בנושאים יהודיים שיצאו אי פעם ברוסית. רוב הספרים הללו פורסמו לפני המהפכה ובשנים הראשונות של השלטון הסובייטי. כתוצאה מכך הוא אסף ספרייה נפלאה, אשר מנתה כ-800 כרכים. היו שם יצירות של דובנוב והססן, האנציקלופדיה היהודית בת 17 הכרכים, כתבי העת "ווסחוד" ו"המחשבה היהודית" ועוד.

פורשטיין הרשה לכל מי שהביע רצון להשתמש בספרייה שלו. בין הקוראים הקבועים היו מיכאל בייזר, גרישה וסרמן, סשה גנוסוב ופעילים רבים אחרים של לנינגרד. הייתי ביחסי חברוּת טובים מאוד עם יצחק מיכאילוביץ', אשתו ובתו. לפני יציאתו מברית המועצות הציע לי לקנות את הספרייה שלו לקהילת הסירובניקים שלנו. הוא הכין רשימה של הספרים ולצידם ערכם הכספי. התברר כי המחיר הוא 9,000 רובלים. לא היה לנו סכום כה גדול, ואני סיכמתי עם לין זינגר כי עם בואו של פורשטיין לארצות הברית היא תמסור לו 3,000 דולר.

לא היה ניתן לשמור ספרייה כזו בביתנו משתי סיבות: ראשית, היא לא נכנסה לדירה שלנו, אשר כללה שני חדרים בשטח כולל של 27 מ"ר; שנית, לאחר חיפוש שנערך לאחרונה התברר כי זה יסכן את הספרייה. פגישתי עם שתי נשים נהדרות - לנה רומנובסקיה וטאטיאנה מקושקינה – פתחה אפשרות נוספת: הן הסכימו בחביבות לטפל בספרייה היהודית שלנו. לבעלה של לנה, דניאל, היה חדר בלתי מאוכלס ברחוב מאראטה, ושם שמנו את רוב הספרים. הענקנו לספרייה זו קוד GPB (ספריית המדינה הציבורית), ואת רוב הספרים מספרייה זו היה מותר לקוראים לקחת הביתה. עם זאת, ספרים נדירים ויקרי ערך קיבלו קוד אחר - BAN (הספרייה של האקדמיה הלאומית למדעים) - ולא היה ניתן לקחת אותם הביתה. לבקשת הקוראים העבירה אותם טאטיאנה מהמקום הסודי ההוא לדירתו של מישה צירלסון.

רבים מספריו של פורשטיין היו במצב רע מאוד והיו זקוקים לטיפול מקצועי. באותם ימים היה לי חבר שידע לכרוך ספרים כמעט באופן מקצועי. הייתי מעביר לו בכל פעם חמישה כרכים, ובמשך כשנה וחצי הוא עשה את העבודה הגדולה הזאת תמורת סכום כסף צנוע בלבד.

מדי פעם נוספו לספרייה ספרים חדשים. כשעלו שרה ודניאל פרדקין לישראל, קניתי מהם סט נוסף של האנציקלופדיה היהודית. אחר כך קניתי ספרייה שלמה בנושאים יהודיים מליאוניד בלוצרקובסקי, שעלה לארץ. כתוצאה מכך היו לנו הרבה ספרים ביותר מעותק אחד. את העותקים הנוספים האלה מסרתי לפעיל ממוסקבה יוסף ביגון. עד כמה שידוע לי, הספרים הפכו לבסיס לספרייה יהודית חדשה במוסקבה שנוסדה על ידי הקולונל יורי סוקול, שבא אלינו להתייעץ בנושא זמן קצר לפני יציאתנו ארצה.

כשקיבלנו איידה ואני היתר יציאה מברית המועצות בשנת 1988, העברתי את כל הארכיונים שלי והכסף הציבורי לבוריס קלמן. גם הספרייה היהודית שלנו נותרה בחסותו. בשלב מאוחר יותר הועברה הספרייה להיכל התרבות על שם קירוב בלנינגרד, ובו התמקמה אגודת התרבות היהודית של לנינגרד מאז שנת 1989.

16. חקירה בקג"ב 1982

את פעיל זכויות האדם הידוע ולרי רפין, יו"ר סניף לנינגרד של קרן סולז'ניצין, הכרנו היטב. הקרן סיפקה סיוע כספי למשפחות אסירים פוליטיים, ואספה מידע על התנאים במחנות שבהם הוחזקו. עזרתי לו כמיטב יכולתי (ביו היתר, הכרתי לו אדם אמין שאצלו שמר ולרי את הארכיון שלו). עם זאת, לא השתתפתי בפעולות משותפות עם מתנגדי המשטר כי לדעתי היו לנו מטרות שונות. בדצמבר 1981 נעצר רפין, ואני עם עדים אחרים הוזמנתי לחקירה על ידי הקג"ב בלנינגרד. לחקירה קדמה שיחה ממושכת עם החוקר בנושאים שונים, ובהם המצב הבינלאומי. רק לאחר מכן החלה החקירה. לאחר החקירה, כשכבר הייתי בחוץ, השתדלתי לרשום במפורט מתוך הזיכרון את שאלות החוקר ואת תשובותיי:

שאלה: "האם אתה מכיר את ולרי רפין?"

תשובה: "אני מסרב להעיד, כי אני רואה בחקירה זו ניסיון ללחוץ עליי בגין רצוני לעלות לישראל".

שאלה: "אני מבהיר כי לרצון שלך להגר לישראל אין שום קשר למקרה רפין. לכן אני מבקש ממך להסביר מדוע אתה מסרב להעיד".

תשובה: "בשנת 1973 הגשתי בקשה לעלות לישראל. באותה שנה סירבו לבקשתנו לעלות ללא שום נימוק סביר. הלחץ המתמיד עליי מצד הרשויות התבטא בדרכים שונות: ביקורים חוזרים ונשנים בדירתי על ידי שוטרים, כדי לבדוק את הדרכונים שלנו ואת זכותנו להתגורר בדירתנו; חיפוש בדירתנו בגין מקרה שאינו ידוע לי, אשר בוצע על ידי משרד התובע של אזור מוסקובסקי של העיר לנינגרד ב-14 באפריל 1980, ושבמהלכו נלקחו ממני מכתבי דואר אישיים, ספרים בעברית, מילונים, פנקסי כיס. כל מה שנלקח ממני טרם הוחזר למרות פניות חוזרות ונשנות; הטלפון הביתי שלי נותק למשך זמן רב, שלוש פעמים בסך הכול, ללא שום הסבר או מתן סיבה; אני ואשתי הוזמנו שוב ושוב לפרקליטות כדי להיחקר בתיקים פליליים ללא בסיס; מאמרים המשמיצים אותי פורסמו בעיתונים ובכתבי עת, והדבר שיבש את חיי הפרטיים; קציני קג"ב מנהלים עימי שיחות רבות בעבודה, בבית ובתחנות משטרה כדי להפעיל עליי לחץ; באוגוסט 1981 פרצו לדירתי וגנבו דברים יקרי ערך, אך במשטרה של אזור מוסקובסקי של העיר לנינגרד סירבו להשיב לחברת הביטוח הממשלתית כדי לאשר את אירוע הפריצה. כל זה גורם לי להתייחס באופן שלילי לרשויות השלטון בכלל ולקג"ב בפרט. לכן אני מסרב לענות לכל השאלות או לנהל שיחות, ואני רואה בחקירה זאת חוליה נוספת בשרשרת הרדיפות שציינתי לעיל".

את המשפט האחרון, המדבר על יחס שלילי מצידי לרשויות השלטון ולקג"ב, חיבר החוקר בעצמו, אך אני לא התווכחתי איתו על כך והשארתי את המשפט בפרוטוקול החקירה. משפט זה היה נכון.

בתום החקירה אמרתי שאני צריך ללכת לשירותים, כי שמעתי שבדרך זו אתה יכול לבדוק אם הם עומדים לעצור אותך או לא – אם הם עומדים לעצור, הם לא יאפשרו לי ללכת לשירותים לבד, אלא בליווי של מאבטח. הרשו לי לצאת ללא ליווי.

לאחר שחזרתי מהשירותים, החליט גם החוקר הבכיר ייגורוב, שהיה אחראי לתיק של רפין, לדבר איתי:

ייגורוב: "שמעתי שבדרך כלל אתה משתדל שלא לקלקל את היחסים עם השלטונות, אבל כאן יש לנו ממש הפגנה. הסבר נא את הסיבה להתנהגותך".

אני: "אתה יכול למצוא את ההסבר בפרוטוקול החקירה".

ייגורוב: "אני מבקש לקבל ממך תשובה. שיחה תמיד עדיפה מנייר. כמה זמן אתה מחכה לאשרת יציאה מברית המועצות?"

אני: "כבר עברו תשע שנים, ועדיין אין תגובה בכתב ממשרד הוויזות".

ייגורוב: "למה אתה צריך פיסת נייר? תשובה מילולית מספיקה".

אני: "חוסר תגובה בכתב אינו מאפשר להגיש תביעה נגד המשרד. גם כאשר אדם מביא כביסה למכבסה, נותנים לו קבלה".

ייגורוב: "אתה מפר את החוק על ידי סירוב להעיד".

אני: "מספיק להפחיד אותי!"

ייגורוב: "עד תום החקירה של רפין הם לא יאפשרו לך להגר לישראל".

אני: "אינני ממהר - הבן שלנו גויס לצבא הסובייטי, ואני לא אסע לשום מקום בלעדיו".

ייגורוב: "כולם מחויבים לשרת בצבא הסובייטי. הבן שלך אינו טוב מאחרים".

אחרי השיחה עם ייגורוב הוּבלתי בחזרה למשרדו של החוקר הקודם כדי לחתום על דו"ח החקירה. במסדרון אנו נתקלים במישהו המוּבל לחקירה או חוזר ממנה. כדי שלא נראה זה את זה, דוחפים אותי בחופזה לנישה מיוחדת בקיר עד שהמסדרון מתפנה.