זיכרונות

יהודי מבעד למראה

ולדימיר ליפשיץ

ולדימיר ליפשיץ, 2017.

תורגם מרוסית
ע״י ולדימיר ליפשיץ

על עצמי

שמי ולדימיר ליפשיץ. נולדתי ב-24 באוקטובר 1941 בעיר סטאלינסק שבסיביר, ברית המועצות. גרמניה הנאצית פלשה לברית המועצות ארבעה חודשים לפני שנולדתי, והעיר לנינגרד (כיום סנקט פטרבורג) בה גרו הורי, הייתה תחת מצור; אמי, שרה לבית מרקזן, הצליחה לצאת מן העיר בימים הראשונים של המצור הגרמני. אבי, בוריס ליפשיץ, היה פטור משירות צבאי מכיוון שהיה מהנדס מומחה, אולם הוא התנדב לצבא בימים הראשונים של המלחמה. הוא נלחם כקצין ארטילריה בחזיתות שונות, ונהרג ביולי 1944.

השורות האלה נכתבות בשנת 2017; בשלושים השנים האחרונות כל משפחתי חיה בישראל. אני בן 76 ובדומה לאנשים רבים בגילי, אני מרבה להיזכר בחוויות שונות שעברתי במהלך חיי. כעת החלטתי לנסות להעלות חלק מהן על הכתב. לנסות, כי אין לי שום כישרון כתיבה וגם אינני נהנה ממנה. מלבד זאת, כשהדברים עולים על הכתב הם נעשים "מוצקים", ועד כמה שאנסה להיות מדויק וכנה, הזיכרונות יכולים להיות שונים מהמציאות שיצרה אותם, ולכן אני מתנצל על כך מראש.

זו איננה אוטוביוגרפיה, אלא אוסף סיפורים מפרקים מסוימים בחיי, שייתכן שיעניינו אנשים אחרים.

הסבר לכותרת

אני יהודי. עובדה זו השפיעה על חיי בכל שלב - לפעמים יותר ולפעמים פחות, אבל היא תמיד הייתה נוכחת בהם. לכן – הזיכרונות שאתם קוראים כעת הם זיכרונותיו של יהודי. בהקשר זה, מה פשר הביטוי "מבעד למראה"? אסביר. עִמדו מול מראה והסתכלו לתוכה. אתם מביטים כרגע בשני עולמות – באחד אתם עצמכם עומדים, נקרא לו "לפני המראה". השני, הוא העולם כפי שהוא משתקף במראה, נקרא לו "מבעד למראה". בשניהם קיימים אותם אנשים ואותם חפצים – אתם, הרהיטים בחדר, הקירות וכן הלאה, אך הכיוונים בשני העולמות הפוכים: מה שנמצא משמאל ממול למראה נמצא מימין מבעד למראה.

למעשה, אפשר לומר שחייתי בשני העולמות: בברית המועצות – ובישראל. שניהם כללו את המאפיינים הרגילים של כל המדינות: שלטון, ממשלה, בתי משפט ועיתונות, וחוץ מהם גם אותנו, האזרחים החיים באותה מדינה. שני העולמות זהים כביכול, אבל הכיוונים בהם הפוכים: בישראל, אנו חיים בידיעה שהמדינה והרשויות שלה קיימים בשבילנו, ושמטרתן לעשות את חיינו לטובים ובטוחים יותר. העיתונות מאפשרת לנו לראות את שגיאותיו של השלטון, ובתי המשפט מונעים מהממשלה לפעול באופן שרירותי. בברית המועצות אנו, כאזרחים, היינו מחויבים לפעול לטובת ענייניה של המדינה, מטרתה של העיתונות הייתה לחזק את המחויבות הזו, ובתי המשפט התקיימו כדי לסייע למדינה להשיג את מטרותיה. רציתי לחיות בישראל ומכאן שמבחינתי, ישראל נמצאה לפני המראה, וברית המועצות היא העולם ההפוך שמבעד למראה. בבחירה בין שני העולמות אין בחירה שתתאים לכולם, אבל יש לדעתי אפשרות שלא תתאים עבור אף אחד: מדינה שבה מונעים מאתנו את הבחירה מלכתחילה.

כיצד עזרה לי האנטישמיות

נעוריי עברו עלי בזמן שבו בברית המועצות חלה ה"הפשרה הפוליטית", מידה מסוימת של ליברליזציה. מאז 1955, רשימת המחברים, שקריאת ספריהם נחשבה לפשע פוליטי חמור, החלה להצטמצם בהדרגה. חלק מן "הספרים האסורים" פורסמו מחדש. למרות שמספר העותקים שהודפס היה תמיד קטן מאוד, הצלחתי למצוא ולקרוא ספרים בנושאים יהודיים שכתבו סופרים כמו פויכטוונגר, שלום עליכם ומנדלי מוכר ספרים. בזמני התחילו להופיע גם יצירות אומנות חדשות שלא היו תעמולה שלטונית ועוררו תהיות ומחשבות. זוועת האנטישמיות המחרידה של סוף תקופת סטלין כבר נותרה מאחור; אך בכל זאת האנטישמיות הממלכתית הייתה קיימת, ונחשבה למובנת מאליה ולעובדה שעמה צריך להתמודד.

שנת 1958. שנה אחרונה בבית הספר

בבית-הספר לא למדתי באופן מזהיר, אם לומר זאת בעדינות. במקצועות מרכזיים כגון רוסית, גרמנית, וחינוך גופני הציונים שלי נעו בין "בינוני" ל"כמעט טוב". למרות זאת עם מבחנים בעל-פה, כמו שהיו לנו בהיסטוריה ובספרות, הסתדרתי בצורה טובה הרבה יותר. לעומתם, בפיזיקה ומתמטיקה חשבתי את עצמי כמעט לגאון. עד גיל 15 הייתי בטוח שאין תרגיל במקצועות האלה, ולו הקשה ביותר, שלא אוכל לפתור כלאחר יד ובלי כל מאמץ. בגיל 15 השתתפתי באולימפיאדת המתמטיקה של לנינגרד, ושם התחלתי לפקפק ביכולותיי הבלתי מוגבלות. זכיתי כמה פעמים במקום שלישי, ובעקבות זאת התקבלתי לחוג נוער למתמטיקה של זוכי האולימפיאדה באוניברסיטת לנינגרד. ההשתתפות בחוג הייתה מעניינת מאוד, למרות שהייתי רחוק מלהיות המוכשר ביותר בו, ולא חסרו תרגילים שהיה לי קשה לפתור. לקראת הכיתה האחרונה אמרו לנו, לגמרי בגלוי, שכולנו נתקבל כסטודנטים בפקולטה – חוץ מהיהודים שבינינו. ההצהרה הזו התקבלה על הדעת והיה לה הסבר הגיוני: בשנה שעברה התקבלו לפקולטה יותר מדי יהודים, מעל המכסה המותרת.

כעת נאלצתי לחפש מוסד אחר להשכלה גבוהה, שאופיו טכני. הקריטריונים שלי היו אלה: רמת לימודים גבוהה, אפשרות לעבודה מעניינת לאחר סיום הלימודים, ואפשרות להתקבל למרות שייכותי ללאום "הלא נכון". בחרתי במכון לנינגרד למכניקה עדינה ואופטיקה (בהמשך אקרא לו בקיצור "המכון"). סטודנטים רבים היו מעוניינים להתקבל אליו ולכן תנאי הקבלה היו קשים, אך הייתי נחוש לנסות והתכוננתי בשקדנות למבחני הקבלה. את החיבור הראשון שלי ללא שגיאות כתיב כתבתי במבחן בגרות של בית הספר, ואת השני –במבחן הקבלה למכון. היו גם מבחני קבלה במתמטיקה ופיזיקה ואותם עברתי בהצלחה. למזלי לא היה מבחן בשפות זרות. התקבלתי למכון.

במבט לאחור, אני שמח על כך שלא התקבלתי לאוניברסיטה. סביר להניח שהייתי הופך למתמטיקאי בינוני, וקשה בהרבה להיות כזה מאשר להיות מהנדס רגיל.

לאחר שסיימתי את הלימודים במכון, התקבלתי לשלוחה של האוניברסיטה הפתוחה במקצוע המתמטיקה; כנראה ששם לא היו מכסות מוגדרות לאחוזי הסטודנטים היהודים. סיימתי את האוניברסיטה הפתוחה במקביל לעבודתי כמהנדס. השילוב של שני התחומים האלה אפשר לי להיות מומחה מסוג מיוחד, ובמידה מסוימת פיצה על היהדות שלי כשניסיתי להתקבל לעבודה.

סטודנט בימי ליברליזציה

סטודנטים בעבודה חקלאית

הגענו על סקי לכפר, לערוך קונצרט

בין ספטמבר 1958 לדצמבר 1963 למדתי במכון. בשנה הראשונה ללימודי שם התקיימה אסיפת צירים של חברי הקומסומול (ארגון הנוער ליד המפלגה הקומוניסטית היחיד שהיה קיים במדינה) מכל הפקולטות ומכל שלבי הלימודים. באסיפה נבחר ועד הקומסומול של המכון. בוועד היו שנים-עשר חברים והוא שימש כנציגות העליונה של כל הסטודנטים במכון. לא הייתי בין הצירים ולא הייתי נוכח באסיפה. ביום שלמחרת האסיפה, הגיע אלי אחד מחברי לספסל הלימודים, וסיפר לי שמעתה והלאה אנחנו עומדים לקבל כרטיסים לכל ערבי הסטודנטים: אחד מחברי הוועד הוא משלנו! לשאלתי – האם אפשר לסמוך עליו – הוא ענה שבוודאי: הרי האדם הזה הוא אתה! התברר לי שבמהלך האסיפה, ידידיי מבין הצירים הציעו אותי כמועמד לוועד הקומסומול. הסיבה שבחרו בי (ללא רצוני) הייתה הרצון של כל החבר'ה להבטיח לעצמם כרטיסים לאירועי הסטודנטים. לא נכחתי באסיפה, אף אחד, חוץ מאלה שהציעו אותי, לא הכיר אותי ולכן לא ידע עלי שום דבר רע, ולכן נבחרתי לוועד.

בפגישת הוועד הראשונה גיליתי שרוב חבריו היו חדשים, סטודנטים רגילים לגמרי ולא מורגלים בעבודה ציבורית. לאף אחד מאיתנו לא היו שאיפות אידאולוגיות או פוליטיות, ואני לא זוכר שהיה איזשהו אירוע פוליטי בתקופת לימודי במכון. אנחנו, חברי הוועד, ניסינו לחשוב על יוזמות שיגרמו לחיי הסטודנטים להיות מעניינים יותר ויעזרו להם בלימודים. בין השאר, ארגנו ערבי סטודנטים וקבוצות סטודנטים שנסעו לכפרים הסמוכים ללנינגרד והעלו שם קונצרטים. הקבוצות האלו נסעו מכפר לכפר, בדרך כלל במשאיות, לפעמים בעגלות רתומות לסוסים ובחורף על מגלשיים. אני השתתפתי בכמה מהמסעות האלה, בקונצרטים הקראתי שירים והשתתפתי גם בהצגות קטנות. הגענו לכפרים נידחים, שאליהם לא הגיעו אמנים מעולם, ולפעמים לא היה בהם אפילו חשמל. התגובה של הקהל הייתה טובה וחמה, ואהבנו את המסעות האלה. עד היום, כשאני נפגש עם חברים מהמכון, אנחנו נהנים להיזכר בימים ההם. כחלק מהוועד, השתתפנו גם בכל מיני ועדות ודיונים אחרים במכון, שבהם ייצגנו את הסטודנטים. סייענו לסטודנטים גם בדרכים אחרות, ועל אחת מהן אספר בהמשך. הגישה הפתוחה הזו נראתה לי טבעית; רק מאוחר יותר הבנתי שהיא הייתה אפשרית רק בתקופת הליברליזציה הייחודית שחוותה אז ברית המועצות.

אני פוגע בזכויות האדם

בתחילת העבודה שלי בוועד הייתי אחראי על תהליך הלימודים של הסטודנטים. כסטודנט מהשנה הראשונה, הבעיה הראשונה בה נתקלתי הייתה אחוז הנשירה הגבוה של הסטודנטים בשנתיים הראשונות ללימודים בגלל פיגור בחומר. רוב הסטודנטים שעברו את נקודת האל-חזור בפיגור בלימודים הגיעו למצב זה מסיבה מאוד פשוטה – הם דחו את החובות הלימודיות שלהם עד שכבר אי אפשר היה להשלים את החסר. הגורם לתופעה היה מעבר חד מדי מהמסגרת הבית-ספרית, שפעלה באמצעות שיעורי בית ובדיקה בתדירות גבוהה של השליטה בחומר, למסגרת לימודית שבה אפשר היה לדחות את כל העבודות עד למועד הבחינות החצי-שנתיות.

כדי לטפל בבעיה, ביקשנו מהדיקנט שיעביר לנו רשימות עם מועמדים אפשריים לסילוק מהמכון – וכך נוכל לעזור להם. הרכבנו קבוצות של תלמידים מוצלחים ופעילים חברתים, והזמנו לאותן קבוצות את כל מי שהיה ברשימה. אם ראינו שהייתה איזו שהיא סיבה אובייקטיבית לפיגור בחומר, קבענו עם אותו תלמיד מפגש שבו אחד מאיתנו יוכל לעזור לו. אם ראינו שלא הייתה סיבה אמיתית להיווצרות הבעיה – פשוט לחצנו עליו. בישיבת קבוצות צילמנו את התלמידים מהסוג האחרון. את התמונות האלה הכניסו לכרזה, עם הכיתוב "מועמדים אפשריים לסילוק מהמכון", ותלו אותה על הקיר שליד האולם הראשי.

במבט לאחור אני מבין כעת שהקיר הזה היה פגיעה חמורה בזכויות האדם. אך אז לא חשבנו בצורה כזו – וההלם שהכרזה גרמה עזר לרבים להתגייס ולעשות מאמץ כדי לא להיות מסולקים.

התיקיות הנודדות

במקרה עליו אכתוב עכשיו, הוועד כמעט ולא לקח חלק; פשוט ידענו עליו יותר מאשר שאר הסטודנטים. באוגוסט שבין השנה הראשונה לשנייה שלי נדרשתי כחבר הוועד להתייצב בחדר הוועד כל יום, כדי לטפל בענייני דיומא. בוקר אחד, כשעברתי כרגיל במסדרון, הבחנתי ברשימות הסטודנטים שהתקבלו למוסד, ולידן – קבוצת אנשים לא-גדולה שהקיפה צעיר נבוך בעל מראה יהודי מאוד, ונראה היה שמתקיים בה דיון ערני על איזשהו נושא. סקרנותי גברה עלי, וניגשתי אליו. התברר לי שהוא עבר בהרבה את תנאי הקבלה למוסד בבחינות קבלה, אך שמו לא היה ברשימת הסטודנטים שהתקבלו. הובלתי אותו אל חדר הוועד והתקשרתי אל יו"ר ועד הקומסומול, גֶנָה גְרוֹמוֹב, שהיה הנציג שלנו בוועדת הקבלה. גנה זיהה את שם המשפחה של הבחור, וזכר שהוא אכן התקבל למכון; "עכב את הבחור, אני תכף אגיע ואסדר את העניין", אמר לי. כשגנה הגיע, הוא בחן שוב את הרשימות ואז הלך אל רקטור המכון, שהיה ראש ועדת הקבלה. כשחזר, הוא הסביר שהתרחשה טעות בירוקרטית, ושהבחור אכן התקבל למכון.

כשכל השאר עזבו את החדר גנה הסביר לי מה באמת התרחש. בוועדת הקבלה כל מועמד למכון הוצג באמצעות תיקיה, שעליה היו רשומים פרטיו הבסיסיים – השם הפרטי, שם המשפחה והלאום. כל המסמכים בהם נכתבו ציוניו של המועמד בבחינות הקבלה, תעודות בית הספר, נתונים על שירות צבאי ו/או עבודה לפני הכניסה למוסד היו בתוך התיקיה שלו. על סמך כל המידע הזה ועדת הקבלה קיבלה החלטה האם לרשום את המועמד למכון או לא. לפי החלטה כל התיקים מוינו לשתי ערימות: באחת תיקיות של המועמדים שהתקבלו, ובשנייה של אלו שלא התקבלו. לאחר סיום העבודה של הוועדה נשארה במקום ראש מחלקת משאבי האנוש על-מנת לכתוב דו"ח, והיא הגיעה למסקנה שלמכון התקבלו יותר מדי יהודים. בלי שימת-לב מיוחדת לנתונים שבתוך התיק, היא העבירה כמה מתיקיות היהודים שהתקבלו לערימה השנייה, ומספר זהה של תיקיות לא-יהודים שלא התקבלו למכון לערימה הראשונה. למזלה הרע, אחת מה"תיקיות הנודדות" לערימה שלא התקבלו הייתה של נערה שלא רק עברה בהצלחה את בחינות הקבלה, אלא גם הגיעה אליהן בהמלצת הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית באחת מהרפובליקות הבלטיות. הוריה של הנערה היו קומוניסטים בולטים, שנרצחו במהלך המלחמה על-ידי הנאצים. הנערה גדלה במעון מפלגתי, והתרגלה לפנות למוסדות המפלגה כשהייתה זקוקה לסיוע. כשהבחינה ששמה לא נמצא ברשימת הסטודנטים שהתקבלו, היא נסעה לנציגות המפלגה האזורית של לנינגרד והצליחה להיפגש עם אחד מבכירי המפלגה. לאחר ששמע אותה, הפקיד התקשר ישירות לרקטור של המכון, ובמהלך השיחה השתמש בכמות נכבדה של מילים ברוסית שלא יצא לבחורה לשמוע עד אז. לבסוף, החליטה הנהלת המכון לקבל למכון את כל אנשי "התיקיות הנודדות" כשווי-זכויות לשאר הסטודנטים האחרים, אך בסטטוס של "מועמדים על תנאי", שיוכלו להתקבל למוסד באופן סופי, רק אחרי שמספר שווה של סטודנטים לא מצליחים יסולקו מהמכון.

איך הקומסומול הביא סטודנטים יהודים לבית הכנסת

גנה גרומוב, ראש ועד הקומסומול, שאל אותי פעם כשעברנו במסדרון, האם בקרוב יהיה הפסח היהודי. השאלה הפתיעה אותי עד כדי כך, שעניתי עליה בצורה טיפשית, בשאלה האם גנה צריך מצות. גנה הסביר שאין לו צורך במצה, אלא שהשנה נצטרך להשתתף בהגנת בית הכנסת. הוא הסביר שלפני מספר ימים הציתו את בית הכנסת בבית הקברות היהודי במוסקבה וכמה כלי תקשורת בחו"ל כתבו על זה. אנחנו צריכים את זה על הראש שלנו? שאל גנה. כדי למנוע את הישנותן של פרובוקציות כאלה, שמהוות פגיעה חמורה בשמה הטוב של המדינה, הוחלט לארגן תורנויות של סטודנטים יהודים חברי קומסומול בבית הכנסת, בכל יום מימי הפסח, ממוסד אקדמי אחר. במכון שלנו אני מוניתי לתפקיד האחראי על הקבוצה. הסכמנו על הרכב הקבוצה, וגנה ביקש ממני לא לספר על כך דבר לאף אחד. כמה ימים לפני פסח הוזמנו כל חברי הקבוצה למשרד ועד המפלגה הקומוניסטית של המכון. הגעתי לפגישה מעט באיחור. רוב חברי הקבוצה כבר ישבו ונראו לחוצים: הזימון לוועד המפלגה לא בישר טובות לאף סטודנט, וכשהם גילו שכל המוזמנים יהודים, הם לא נהיו אופטימיים יותר. התמונה הושלמה על-ידי הגעתו של אדם שהציג את עצמו בפני ראש הוועד הקומוניסטי כקצין בקג"ב; אך הלחץ ירד בחדות כאשר נציג הקג"ב הסביר לנו מה בדיוק אנחנו צריכים לעשות. איננו עומדים בשום אופן להציג את עצמנו כמשמר אזרחי, אלא פשוט להיות "מתפללים יהודיים מהמניין". המשימות היחידות שהוטלו עלינו היו למנוע משיכורים או מסתם עברייני-רקק לחולל מהומות בחצר בית-הכנסת או בתוכו, וכמו כן, לסכל ניסיונות העברת מכתבים אל אנשים שאינם אזרחי ברית המועצות. המשימה האחרונה נראתה לנו בלתי ניתנת לביצוע: איך אנחנו אמורים להבין מי אזרח המדינה ומי אינו אזרח כשכולם מסביבנו מדברים ביידיש? ולכן דחינו את המשימה על הסף. לאחר שכולם התפזרו, נציג הקג"ב הסביר לי שעלינו רק להוציא את העבריינים אל מחוץ לתחום חצר בית-הכנסת, ושסוכני קג"ב יחכו לנו במכוניות המסומנות "לחם" ו"דגים" שיחנו ממולו.

לפני תחילת התורנות נאספנו בכיכר התיאטרון שליד בית הכנסת הגדול של סנקט פטרבורג. כשכולם הגיעו, התברר שלרבים לא היו כיסוי ראש. ביקשתי מהם לחזור הביתה כדי לקחת אותם, ולכן חלק מחברי קבוצה הגיעו לבית-הכנסת באיחור. במשמרת שלנו לא התרחש דבר, וביום שלמחרת הגיע נציג הקג"ב והחמיא לי על ה"מקצועיות" שלנו: לא נכנסנו לבית-הכנסת כולנו ביחד, אלא בקבוצות קטנות.

כשהייתי ילד ביקרתי לפעמים בבית-הכנסת, מסקרנות, רק לכמה דקות בכל פעם, מכיוון שהוא היה קרוב יחסית לביתי. בתקופת לימודי במכון הגעתי אל חצר בית-הכנסת פעם בשנה, בשמחת תורה, בדומה לצעירים יהודיים רבים אחרים. שם שרנו, רקדנו, שתינו יין. כולנו הינו שמחים לראות סביבנו פנים יהודיות.

התורנות שעשינו בשליחות הקומסומול הייתה הפעם הראשונה שבה ביליתי בבית-הכנסת ערב שלם, ושמעתי בה את קריאת התורה. נראה לי שגם עבור חברים רבים אחרים בקבוצה , זה היה הביקור הראשון בבית-כנסת.

פטריוטיזם פלילי

הליברליזציה לא שינתה את העקרונות הבסיסיים של המערכת הסובייטית. אחד העקרונות העיקריים שלה היה שליטה מוחלטת על כל מה שקורה במדינה. כל יוזמה שלא אושרה על ידי הרשויות מראש היא פשע. הרגשתי את קיומה של עובדה זו ביום הטיסה של האדם הראשון, יורי גגרין, לחלל. ההודעה על הטיסה גרמה לי לפרץ של שמחה וגאווה. גאווה באנושות, בארצי, במדע שלנו ובעובדה שאני שייך לכל זה. כששמעתי על כך רצתי מיד לחדר של ועד הקומסומול, והתברר לי שם שהוועדות של מוסדות ההשכלה הגבוהה השונים כבר תיאמו ביניהן יציאה לרחובות בצעדת שמחה. בוועד שלנו כבר כתבו כרזות לצעדה, עם סיסמאות כמו "הידד לגגרין", "יחי המדע הסובייטי", "רוסים בחלל" וכו'. כשהגענו לכיכר דבורצובה, כיכר מרכזית בעיר, כבר היו הרבה צעירים סביב עמוד אלכסנדר שבמרכזה. בקהל נראו כרזות מהסוג שכתבנו ושמענו את הסיסמאות נצעקות מכל רחבי הקהל. ואז גבר צעיר עם רמקול עלה במדרגות שבבסיס העמוד. הוא אמר שהוא מייצג את ועד הקומסומול של לנינגרד ובירך את כולם על הטיסה של גגרין. אחר כך דרש שכולנו נתפזר מידית, כי ממילא בימים הקרובים נתכנס כאן בכיכר ונחגוג את הטיסה בחגיגה שמאורגנת על ידי השלטון. איש לא רצה להתפזר. מישהו אמר שמתקיימת עצרת סטודנטים של אוניברסיטה שבה משתתף ראש האוניברסיטה, וכולנו הלכנו אליה לאורך הגשר. צעדנו לאורך המדרכה והשתדלנו שלא להפריע לתנועה. התברר שהאוניברסיטה כבר סיימה את העצרת, ותלמידיה הצטרפו אלינו. הטור הסתובב וחזר לכיכר כדי להמשיך לצעוד בשדרת נבסקי. כל זה קרה באופן ספונטני ללא כל מנהיגים או מארגנים.

כאשר הגענו לתחילת שדרות נבסקי ראינו שהכניסה נחסמה על ידי מכוניות משטרה, ושכבר נעמדה בה שורה של שוטרים עם אלות. שורות הסטודנטים הראשונות נעצרו והאחוריות נדחקו קדימה. תיארתי לעצמי מה עומד לקרות, ופחדתי. פתאום כמה סטודנטים קפצו הצידה מהשורה והחלו לנופף בידיהם ולצעוק "כולם, שמאלה לכיכר שאנז דה מארס!". הצטרפו אליהם עוד כמה אנשים, ביניהם אני. הסטודנטים מהשורות האמצעיות המשיכו לכיוון הכיכר, והאחרים בעקבותיהם. לא היו עימותים עם המשטרה. הגענו עד לאש התמיד שבערה בלב הכיכר. עד כמה שאני זוכר, עמדנו, שרנו כמה שירי סטודנטים והתפזרנו.

בבוקר שאחרי הצעדה, הזמינו אותי למשרדו של סגן ראש המוסד. הוא אמר שאני מסולק מהמכון בגלל שהשתתפתי בארגון צעדה בלתי חוקית של סטודנטים; נפתח נגדי ונגד כמה מארגנים אחרים תיק פלילי, ואנחנו נאשמים בגרימת נזק למכוניות חונות. הייתי מבועת. הסילוק מן המוסד היה מוביל לכך שיגייסו אותי אוטומטית להיות מלח בחיל הים של הצבא הסובייטי למשך שלוש שנים. יותר מזה, הסילוק היה מונע ממני כל אפשרות כניסה עתידית למוסד להשכלה גבוהה. התיק הפלילי, כמובן, היה יכול להסתיים בקנס גדול שאצטרך לשלם במשך כל חיי. איך אוכל לספר על זה לאמא? הבשורה הייתה נוראית ומפחידה כל כך, שהסתובבתי זמן רב בחוסר מטרה במסדרונות המכון.

ואז פתאום אמרו לי, שמזכיר הועד הקומוניסטי של המכון מחפש אותי. הייתי בטוח שאין שום טעם ללכת, אבל הלכתי לשם כי לא היה לי מה לעשות. המזכיר פגש אותי בחיוך, ואמר שהסילוק בוטל ושלא יהיה שום תיק פלילי. הייתי בטוח שהוא צוחק עלי או ששמעתי לא נכון. ואז הוא הראה לי את אחד העיתונים המרכזיים. בעיתון שני דפים הוקדשו להפגנה שלנו, כולם מלאים במאמרים נלהבים על הפטריוטיות של הסטודנטים. הכל הסתיים בטוב, אבל האמונה שלי בתהליך הדמוקרטיזציה בברית המועצות החלה לדעוך.

זה כבר מאוד רציני

אני בתרגול כמלח

המבחן הרציני ביותר עבור הוועדה שלנו היה "תיק המלחים". סטודנטים מהמכון היו פטורים מגיוס החובה לצבא, מכיוון שבמהלך הלימודים במכון עברנו קורס צבאי המודרך על ידי קציני חיל הים. עם סיום הקורס קיבלנו דרגת סֶגֶן אקדמאי בחיל הים. במסגרת הקורס הזה, היינו צריכים לעבור תרגול מלחים חודשי על ספינות מלחמה של הצי הצפוני של חיל הים הסובייטי. כל הסטודנטים חולקו לקבוצות של 10 עד 12 אנשים וכל קבוצה נשלחה לאחת הספינות. המקרה שאני מכנה "תיק המלחים" קרה לסטודנטים שהיו במחזור אחד מעלי. במכון שלנו, הקבוצות חולקו כך שבאחת מן הקבוצות, שמונה מתוך עשרה סטודנטים היו יהודים. הקבוצה הזאת עלתה במקרה על אונייה, שהמפקד שלה מלכתחילה הכריז שהוא לא אוהב יהודים, ומאוחר יותר עשה הכל כדי להבטיח שהשירות של הסטודנטים יהיה לא רק קשה, אלא בלתי נסבל. כך, למשל, לאחר יציאתה של הספינה לים, הוא הורה לסטודנטים לנקות דודים עוד לפני שהם התקררו.

העובדה שהמצב על הספינה לא תקין נודעה לקצין-מדריך מהמכון שהיה אחראי על התרגול. הוא החליט לדבר עם הסטודנטים מחוץ לספינה, ולכן קבע עבורם הרצאה בכיתות הסמוכות לחוף. בבוקר יום ההרצאה, פקדו על הסטודנטים ללכת לכיתות ולחזור לספינה בצהריים. כשהסטודנטים הגיעו לכיתות התברר שלא עבד בהם החשמל. קצין המוסד הורה להם לחזור לספינה. בדרך חזרה, הבחורים שהיו עייפים מאד, החליטו לעצור לנוח באזור מבודד של החוף, מכיוון שהם חשבו שמצפים להם בספינה רק בצהריים. הבעיה עם החשמל תוקנה במהרה, וקצין המכון בא לספינה כדי להחזיר את הסטודנטים לכיתות. כשהתברר שהסטודנטים לא הגיעו לספינה, קצין המוסד הציע שהוא יחפש אותם כדי להחזירם לשיעור. הקפטן לא אימץ את ההצעה, והורה להפעיל אזעקה בכל רחבי הבסיס בשל "עריקה של קבוצת מלחים". בפטרולים שנערכו הסטודנטים נמצאו במהרה והוחזרו לספינה. כתוצאה מהמקרה כל הסטודנטים הושעו מן התרגול הצבאי וההשעיה לוותה בהערה: "אדם זה לא יכול להיות קצין בצבא הסובייטי".

מה שקרה בתרגיל העמיד את הנהלת המכון במצב מסובך ולא נעים. מחד גיסא, סטודנט שהפגין חוסר התאמה לקצונה היה אמור להיות מסולק מהמכון. מאידך גיסא, הפללה של הסטודנטים הייתה ברורה. בברית המועצות הייתה קיימת אנטישמיות ממלכתית, אך יוזמות אנטישמיות אישיות לא קיבלו עידוד מן השלטונות. בתור התחלה, הנהלת המכון החליטה שיש לסלק את הסטודנטים השותפים לתקרית מהקומסומול. הסילוק מן הקומסומול היה כשלעצמו תנאי מספיק להרחקה מן הלימודים במכון, אבל אז קרתה תקלה בלתי צפויה. ועדת הקומסומול שהייתי חבר בה החליטה לכתוב נזיפה בתיק האישי של כל אחד מהסטודנטים האלה על הפרת תקנות צבאיות, אבל לא צייתה להמלצה של הנהלת המכון ואף אחד מהם לא הוצא מהקומסומול.

על פי אמנת ארגון הקומסומול, הדרג המחליט על ענייני החברות בו – או במילים אחרות, הקבלה אליו והסילוק ממנו - הוא הוועדות שזכו למעמד של ועדות שכונתיות. הוועדה שלנו דווקא זכתה למעמד כזה. שום רשות אחרת לא יכולה הייתה לשנות את החלטתנו, כך שהלחץ עלינו התחיל לגדול מכל הצדדים. ועידת המפלגה במכון העבירה החלטה בה הומלץ לנו לשקול מחדש את החלטתנו בעניין הסילוק. הזמינו אותנו בזה אחר זה לוועד המפלגה, אחר כך לוועד העירוני של הקומסומול. ניסו לשכנע אותנו והסבירו לנו שהתנהגות שלנו היא אי-ציות למדיניות המפלגה וחריגה ממנה עלולה לפגוע בסיכויינו בעתיד. אנחנו כבר התחלנו להרגיש על עצמנו את סיומה של תקופת ההפשרה, ואת תחילתה של תקופה בה הדבקות המוחלטת במדיניות המפלגה לא תאפשר פשרות. אני מאמין שאם השאלה לא הייתה קשורה לגורלם של אנשים ספציפיים - סטודנטים בדיוק כמונו - היינו נכנעים. אבל במקרה כפי שהוא התרחש, רוב חברי הוועד שלנו עמדו על דעתם והצביעו נגד סילוק הסטודנטים מהקומסומול.

תוצאותיה האישיות של הליברליזציה

שנת 1962. חופשת קייץ במולדובה הלימודים

עם תום כהונת הוועד שלנו, הרוב המוחלט של חבריו, ובתוכו אני, החליט לעזוב את התפקיד הציבורי. כמקובל, הכנו בשביל אסיפת נציגי הסטודנטים של המכון המלצות למועמדים לוועד החדש. בבוקר יום האסיפה ציווה ועד הקומסומול המחוזי על ביטולה. האסיפה התקיימה כמה ימים לאחר מכן, ובשם ועד הקומסומול של המכון וועדת הקומסומול המחוזית הומלצו מועמדים אחרים. לאחר שנים רבות פגשתי ברחוב איש שהתמנה כראש הוועד החדש. הוא עשה קריירה במפלגה הקומוניסטית, והתלונן בפני שהעובדה שאשתו יהודייה מעכבת את הקריירה הזאת. המפלגה הקומוניסטית לא עודדה גירושים, ולכן הדבר היחיד שיכולתי להמליץ לו היה להרוג אותה.

כל התקוות שלנו על התפתחותם של דמוקרטיה, פלורליזם וחופש אישי עבור האזרחים בברית המועצות התבררו כאשליה. למרות זאת, אני לא רואה את הפעילות שלי בקומסומול כחסרת תועלת. הצלחנו לעזור לאנשים רבים בבעיות היום-יומיות שלהם. בנוסף, הוועד היה עבורי בית-ספר משמעותי מאוד. אני בטוח שההבדל בין בני האדם לבעלי החיים האחרים נובע מכך שאנחנו מנסים לא רק להסתגל לסביבה, אלא גם לשנות אותה בהתאם לצרכינו. בתחום החומרי אנחנו יוצרים כלים שונים, מטפחים את האדמה ושותלים צמחים ועצים; בתחום החברתי אנחנו מנסים לקדם תהליכים שנראים לנו נכונים. בשלב מסוים נראה לי שהסביבה החברתית בברית המועצות יכלה להיות הוגנת יותר, והפעילות שלי בקומסומול תרמה לכך. אחר כך ניצבתי מול העוול שבאיסור על היהודים לעזוב את ברית-המועצות, וניסיתי לגבור עליו.

אין לי שום כוונה להגר מברית המועצות

החתונה שלנו. משמאל לימין: אמי, אנה, אני, אמה של אנה (ברטה מינץ), אביה של אנה (מארק זוסמן)

בדצמבר 1963 סיימתי את לימודי במכון וקיבלתי תואר שני בהנדסת אלקטרוניקה. כמו כל הבוגרים עם ההתמחות שלי, נשלחתי לעבוד בחברה של התעשייה הצבאית. עבדתי בה שמונה שנים. זו הייתה חברה גדולה שפיתחה, עיצבה וייצרה מערכות ניווט לצוללות גרעיניות. חלק מהחברה היה מפעל שייצר את הדגמים הראשונים של המערכות החדשות. התחלתי לעבוד במפעל ביחידה האחראית על ההרכבה, ההתאמה וההעברה של המערכות לנציגי הצבא. בהתחלה העבודה הזאת מאוד עניינה אותי, אבל עם הצטברות הניסיון היא הפכה לשגרה. בשנת 1967 נפתחה במכון יחידה חדשה, שהייתה אחראית על מחקר ופיתוח שקשורים להערכת ההשפעה של הדיוק במערכות הניווט של הצוללות על השגת מטרות צבאיות וגם עבור חישובי עלות-תועלת עבור המערכות שלנו. השילוב בין הידע ההנדסי והמתמטי הפך אותי לעובד מאוד רצוי בתחום החדש, ואני הועברתי מן המפעל לחלק המדעי של החברה, למרות ההתנגדות של מחלקת כוח האדם.

בנסיעות קצרות עם חברים ליערות שמסביב לעיר בזמן לימודי במכון, בטיולים למקומות רבים בברית-המועצות ומאוחר יותר גם בעבודה, פגשתי הרבה נשים. מעולם לא ניסיתי ליזום היכרות עם בחורה כשהלכתי ברחוב או כשנסעתי בתחבורה ציבורית. הפעם הראשונה והאחרונה שזה קרה הייתה ב-12 באוקטובר 1965, באוטובוס. שמה של הנערה היה אנה זוסמן. וכפי שהתברר לי מאוחר יותר, גם היא מעולם לא רצתה להיפגש עם בחורים שהיא לא הכירה קודם. למרבה מזלי, היא הסכימה לתת לי את מספר הטלפון שלה. כעבור חודשיים וחצי, ב- 25 בינואר 1966, התקיימה החתונה שלנו. ב -14 בדצמבר 1967 נולד בננו בוריס, וב-1 במארס 1975 נולדה בתנו מאשה. ב -1969 אנה סיימה את לימודיה הגבוהים, קיבלה תואר שני בהנדסת בנייה והתחילה לעבוד בארגון ובתכנון בניינים עבור מפעלי עיבוד עץ.

בשנת 1971 סיימתי את הדוקטורט שלי, שנושאו היה "שיטות להערכת ההשפעה של שיפור דיוק מערכות הניווט על השגת המטרות הצבאיות של צוללות גרעיניות". מאוד לא אהבתי את המטרות הצבאיות שהתגלו לפני, והחלטתי שעלי לעזוב את התעשייה הצבאית ולעבור לעבוד בתחום האזרחי. שוב שיחק לי המזל. במקרה נפגשתי עם מנהל של מכון שהיה קשור לתעשיית התכשיטים; במכון פותחו שיטות גידול של אבני חן סינתטיות ותהליכים טכנולוגיים חדשים עבור ייצור תכשיטים. המכון עסק גם בהיבטים הכלכליים של התעשייה, כגון תמחור ותכנון.

שנת 1968. בוריס

עליות חדות במחיריהם של מוצרי הזהב והפער בין מגוון ההיצע לבין הביקוש של אוכלוסייה הובילו להישארותן של כמויות גדולות של תכשיטים בחנויות. כדי להתגבר על בעיות אלה, משרד התעשייה, שתחת אחריותו הייתה גם תעשיית התכשיטים, דרש מהמכון להקים יחידה שתחקור את הביקוש לתכשיטים בציבור. התחום היה חדש לחלוטין. אף מוסד בברה"מ לא לימד חקר ביקושים של אוכלוסייה. לארגון ולניהול היחידה הזאת נדרש אדם עם ידע מגוון וחוצפה גדולה. מנהל המכון אמר שהעניין מאוד קריטי ושהם מוכנים לקחת לעבודה אפילו יהודי, וכך הציע לי את התפקיד. כל כך רציתי לעזוב את התעשייה הצבאית שהסכמתי לקחת את הסיכון. לא היו מועמדים אחרים, והצורך ביחידה היה כל חזק עד שמשרד התעשיה אישר את מועמדותי לתפקיד למרות יהדותי. המשרד חייב היה להקים מרכז מחשוב רב עוצמה במוסקבה כדי לבצע את כל החישובים שאנחנו נצטרך. במשך השנים בהן עבדתי בתפקיד, לא רק שיפרתי באופן משמעותי את הבנתי בתהליכים הכלכליים, אלא גם רכשתי ידע מעשי בשימוש במחשבים.

שנת 1976. אנה ומאשה

איבדתי את התקווה להגעתו של חופש הפרט בברית המועצות לרמה המקובלת בעולם, כבר בשנים האחרונות של לימודי ההשכלה הגבוהה, אבל אז תליתי את האשמה בשלטון. כשראיתי כיצד הגיבו רוב עמיתיי לעבודה לפלישת הכוחות הסובייטיים לצ'כוסלובקיה ב-1968 (סיום "האביב של פראג"), השתכנעתי שהם לא זקוקים לחופש הזה. ידעתי שלמרות ההגבלות הרבות שהוטלו על היהודים, היה לנו יתרון אחד בהשוואה לכל הלאומים אחרים במדינה - האפשרות לעבור לגור בישראל או במדינה אחרת בעולם החופשי. עבור עצמי אפילו לא שקלתי את האפשרות הזו, מכמה סיבות. ראשית, הניסיון שלי בלימוד הגרמנית במשך חמש עשרה שנים הראה שאני לא יכול ללמוד שום שפה חדשה. שנית, חשבתי שלמרות כל האנטישמיות ועיוותי השלטון, הצלחתי להגיע עם אנה לתנאי חיים סבירים. גם לילדים שלנו יש סיכוי, הם רק יצטרכו להיות חרוצים ולעבוד קשה. שלישית, השלטון דרש מאנשים שעזבו את ברה"מ לשלם עבור לימודי ההשכלה הגבוהה שלהם. למשפחה שלנו, שבה היו שלושה תארים שניים ותואר שלישי אחד, הסכום הדרוש הגיע למספרים לא מציאותיים לחלוטין.

הניהול הכלכלי בברית המועצות עובר למפלגה הקומוניסטית

כל אמצעי התקשורת בברית המועצות סיפרו על הישגיה הגדולים של המערכת הסובייטית, מה שלא היה קשור למציאות בשום דרך. לא ייחסתי להם שום חשיבות, ולכן ראיתי בידיעה על אימוץ החוקה החדשה ב-1977 לא יותר ממסע תעמולה נוסף. זאת הייתה טעות. בהדרגה, התחלתי לשים לב שהכוח במדינה מתחלק מחדש. למעשה החוקה העבירה את כל סמכויות הניהול הכלכלי בכל הרמות למוסדות המפלגה הקומוניסטית, אבל האחריות נשארה אצל המשרדים והמוסדות הכלכליים. לפקידי המפלגה לא היה הידע הדרוש לניהול כלכלי, והחלטותיהם היו מונעות על ידי אידיאולוגיה במקרה הטוב, או במקרים רבים - פשוט מאינטרסים אישיים. יכולתם של ראשי המפעלים ואפילו המשרדים הממשלתיים להשפיע על המדיניות הכלכלית הופחתה בהדרגה לאפס. אתן כדוגמה מקרה שראיתי במו עיני:

בעיר לנינגרד היה תאגיד, שלמעשה היה המפעל הגדול ביותר בברית המועצות לייצור תכשיטים. המנהל שלו לא ידע לנהל את העבודה כמו שצריך, אבל ידע לרצות את ראשי הנהלת המפלגה הקומוניסטית בעיר, בין השאר על-ידי ארגון מדור מיוחד, בו יוצרו עבור הנשים של אותם פקידי מפלגה תכשיטים בהתאמה אישית. כדי לייצר תכשיטים עבור סכום כסף שנדרש מהתאגיד הם יצרו טבעות נישואין במקום תכשיטים עם אבנים. ייצור טבעות נישואין דורש הרבה פחות עבודה, אבל הרבה יותר זהב. בסופו של דבר, נוצר מצב שבו התאגיד ניצל את כל עתודות הזהב עבור שלושת החודשים הבאים. המשרד פיטר את המנהל, אבל הוא ביקש עזרה מראשי המפלגה בעיר. הם החזירו אותו לתפקיד ואילצו את השר לספק עבור התאגיד זהב מעתודות של מפעלים אחרים.

אנו מחליטים להגר מברית המועצות

שנת 1979. בוריס אנה ומאשה

בשנת 1979, אחרי עיכוב של שנתיים, הבנתי שברית המועצות צועדת לעבר הידרדרות כלכלית חדה. על פי המסורת הרוסית-סובייטית, הייתי בטוח שהיהודים יואשמו בכך. חששתי מחזרת תקופות שיא של אנטישמיות כמו בתקופת "משפט הרופאים היהודיים". הנחתי שהמנהיגות הסובייטית תוכל אפילו ליזום מלחמה גרעינית, כדי להצדיק את הירידה ברמת החיים של האוכלוסייה שלה.

המסקנה שהגעתי אליה הייתה שהגירה מברית המועצות היא הדרך הסבירה היחידה עבור המשפחה שלנו. דיברתי על זה עם אנה. בתחילה, הרעיון לבקש אישור יציאה מברה"מ, שבמקרה הגרוע יכול לסכן אותנו, וגם במקרה הטוב יותר – יחייב אותנו להשאיר הכל ולהתחיל מאפס במדינה לא מוכרת, הפחיד את אנה. היא אפילו בכתה כמה ימים, אבל אחר כך הסכימה שאין דרך אחרת להשתחרר מהמצב המדכא אליו נכנסה ברית המועצות.

יכולנו לבקש אישור יציאה רק במסגרת איחוד משפחות בישראל. בשביל הבקשה היינו צריכים הזמנה מישראל מקרוב-משפחה ממדרגה ראשונה בארץ. ב-1979 הגרה משפחתו של בן דודה של אנה, וביקשנו מהם לארגן לנו את ההזמנה. כעבור חודשיים קיבלנו חבילה עם מעיל פרווה סינתטי מחו"ל. זה היה סימן בטוח לכך שההזמנה נשלחה אלינו, אבל לא קיבלנו אותה. במשך שנתיים, בעקבות בקשות חוזרות ונשנות שלנו, נשלחו אלינו הרבה הזמנות מישראל, אבל אף אחת מהן לא הגיעה לידינו. באביב 1981 פרץ לחץ ההזמנות את חומת האיסור, ובתוך שבוע קיבלנו חמש הזמנות בבת אחת. על פי הנהלים, בקשה לאישור יציאה מברה"מ כללה שני שלבים. בשלב הראשון המבקשים היו צריכים להגיש ליחידה מיוחדת במשטרה הזמנה מישראל והצהרה שהם רוצים לעלות ארצה. על סמך מסמכים אלה המשטרה הייתה מחליטה האם לאפשר או לא לאפשר לאנשים להגיש בקשה רשמית. לנו לא איפשרו. שלחנו תלונות על ההחלטה לכל מוסדות השלטון הסובייטי, ובסופו של דבר קיבלנו אישור להגיש בקשה רשמית מלאה. בין המסמכים הדרושים לבקשה הרשמית היה אישור רשמי ממקום העבודה עבור כל אדם עובד. ידענו שמקומות העבודה שלנו לעולם לא יסכימו לאשר לנו יציאה מהמדינה, ולא הייתה לנו ברירה אלא להתפטר ממקומות העבודה שלנו.

המסמכים הנדרשים כללו גם אישורים מקרובי משפחה ישירים החיים בברית המועצות, כי הם לא יתנגדו ליציאה שלנו. על ידי חתימה על האישורים, אנשים אישרו כי הם לא מתנגדים להחלטה הלא פטריוטית שלנו, ומה שאפילו יותר גרוע בשביל הרשויות, הם עשויים להיות קרובי משפחה של מישהו בחו"ל. התנהגות כזו עלולה לגרום לתגובה שלילית של השלטונות כלפי אנשים אלו. כל הקרובים שלנו חתמו על האישורים הנדרשים. הייתי רוצה במיוחד לציין את התנהגותו של אחי החורג גרישה דורפמן , הראויה לכל הערכה. בעת בקשתנו לצאת, הוא היה היחיד מבין כל קרובינו הישירים שעבדו בעבודה מסווגת. היו מקרים רבים בהם לקרובי משפחה שנשארו בברה"מ ביטלו אישורי עבודה עם מסמכים מסווגים, מה שהיה מוביל לפגיעה בעבודה שלהם ואף לפיטורין. גרישה חתם על האישור שביקשנו בלי שום התנגדות. מאוחר יותר, אחרי שביתת הרעב שלי והפגנת יחיד (שתתואר בהמשך), ניסה הק.ג.ב ללחוץ עליו בדרישה שישפיע עלי שאפסיק כל פעילות למען הזכות לצאת. גרישה סירב אפילו תחת האיום של שלילת האפשרות להמשיך את עבודתו. בפועל לא ננקטו נגדו צעדים. מאוחר יותר הוא סיפר לי שהוא השתתף בפיתוח סיבים אופטיים לתקשורת שלא ניתנים ליירוט, והקג"ב התעניין ישירות בעבודה הזאת.

שנת 1973. החתונה של גרישה וגליה

הגשנו את כל המסמכים הדרושים ובדצמבר 1981 קיבלנו הודעה על כך שהמדינה מסרבת לתת לנו רשות לצאת. נוסח הסירוב היה סטנדרטי: היציאה שלכם מברית-המועצות היא לא לטובת המדינה.

בתקופה זו, התוכנית שלנו הייתה לצאת מברה"מ על סמך הזמנה מישראל, אבל היעד היה ארצות הברית. לישראל היו לנו רגשות חמים מאוד. השתדלנו לשמוע את כל החדשות על ישראל בשידורים מחו"ל, למרות ההשקעה העצומה של השלטונות הסובייטיים בשיבוש השידורים הזרים. שמחנו על ניצחונה של ישראל ב -1967 והינו מאוד מודאגים לגביה ב -1973. אבל אז חשבנו שישראל דומה למדינות הגוש הסובייטי, שמחייבות את כולם לחוות-דעת אחת ומגבילות את חופש הפרט. רצינו לעזוב מברית המועצות אל העולם החופשי, וארצות הברית הייתה הרעיון הראשוני שלנו. מאוחר יותר, התוכנית שלנו להגר לארצות הברית שיחקה תפקיד חיובי משמעותי בקליטה המוצלחת שלנו בישראל. התוכנית הכריחה אותי ללמוד אנגלית. למדנו יחד עם אנה אנגלית עם מורה פרטי. אנה למדה אנגלית בבית הספר ובמוסד ההשכלה הגבוהה שהייתה בו, ויש לה כישרון ללימודי שפות זרות. ניסיתי לפצות על חוסר היכולת שלי לקלוט שפה זרה בחריצות. פיתחתי לעצמי סוג לימודים שאיפשר לי ללמוד שפה כל הזמן ובכל הנסיבות. לימודי אנגלית הפכו לאובססיה שלי. ללא לימודים אלה, לא הייתי מצליח לשלוט באנגלית ברמה הנדרשת לעבודה בישראל.

שביתת הרעב שלא רציתי

כדי לבקש רשות לצאת מברה"מ נאלצנו כאמור להתפטר ממקומות העבודה שלנו, ולאחר שקיבלנו את הסירוב היינו צריכים למצוא מקומות עבודה אחרים. בשנה הראשונה שלאחר הסירוב עבדתי כטכנאי לאיזון מאווררים גדולים במפעלים כימיים. במסגרת העבודה הייתי צריך לנסוע לאזורים מרוחקים של המדינה בהם מפעלים כאלה היו ממוקמים. לאחר שהגעתי למפעל, שוכנתי במעונות העובדים שלו וחיכיתי להפסקה בעבודות הייצור של המפעל, בה יכולתי לאזן את המאווררים. מצד אחד, בנסיעות היה לי הרבה זמן פנוי לקריאה וללימוד אנגלית; מצד שני, הייתי צריך להיות נוכח במפעלים האלה לעיתים קרובות, והנסיעות הארוכות ממפעל למפעל מנעו ממני להיות עם המשפחה שלי. בנוסף, העבודה הייתה קשה פיזית ונעשתה בגובה רב כי המאווררים עצמם היו בגובה עד 5 מטרים. עם הזמן התחלתי להרגיש כאבי גב, ולא נשארה לי ברירה אלא להתפטר.

בזמן הנסיעות שלי בין המפעלים אנה התחילה ללמד שיעורי אנגלית פרטיים. כשחזרתי ללנינגרד, גם אני התחלתי להתפרנס משיעורים פרטיים במתמטיקה ופיזיקה; חוץ מהם התפרנסתי גם מתרגום טקסטים טכניים שונים מאנגלית ומסיוע בכתיבת החלקים המתמטיים בעבודות דוקטורט. רבים השתמשו בשירותי והרווחתי עוד יותר מאשר לפני הבקשה ליציאה, כשהייתי ראש מדור עם תואר שלישי. לימוד האנגלית אפשר לנו גם לקרוא ספרים על ההיסטוריה, המסורת, האתיקה, והפילוסופיה היהודית, וכן על מדינת ישראל. בהדרגה הגענו למסקנה שאנחנו רוצים לחיות במדינה היהודית, ושאם נצליח אי פעם להשתחרר מברית המועצות נעבור לישראל.

במקביל לעבודות הזמניות, חיפשתי עבודה רשמית בתחום ההתמחות שלי. רציתי מאוד למצוא עבודה שקשורה למחשבים. ראשית, מתוך עניין, ושנית – הניסיון שארוויח מעבודה כזו יוכל לעזור לי בישראל. בלנינגרד היה ביקוש רב למומחים כמוני. פניתי להרבה מקומות שפרסמו הודעות על גיוסי עובדים בתחומי ההתמחות שלי ונרשמתי בלשכת התעסוקה. אבל בשום מקום לא הסכימו לקבל אותי. אפילו אותן חברות מעטות שהיו מוכנות לקבל יהודי, ראו בקורות החיים שלי את המעבר החד מראש מדור לטכנאי, ניחשו שביקשתי רשות להגר מברה"מ וסירבו להעסיק אותי. התעמולה הסובייטית תמיד הדגישה את העדר המובטלים והאבטלה במדינה. מתוך ייאוש מהניסיון למצוא עבודה בדרכים הרגילות, התחלתי לכתוב תלונות למוסדות שלטון שונים. כתוצאה מכך נקראתי לוועד המפלגה האזורי. "מה אתה רוצה?" הם שאלו אותי. "רק דבר אחד. שכאשר אשלח כמועמד למשרה על ידי לשכת התעסוקה, אם לא אתקבל לתפקיד מסוים, שיכתבו בטופס של הלשכה את הנימוקים לדחייה – בדיוק כמו שנעשה לכולם, גם לאלכוהוליסטים כרוניים", עניתי. הם הופתעו מהתמימות שלי והסבירו: "גם אלכוהוליסט הוא אזרח פטריוט, בזמן שאתה בוגד, כי רצית לעזוב את המדינה". אחרי התשובה הזו, כתבתי למועצה הסובייטית העליונה שאם בשלושת החודשים הקרובים לא אתקבל לעבודה בחברה כל שהיא, אתחיל בשביתת רעב.

התגובה היחידה למכתבי הייתה זימון למשרדו של התובע האזורי, שם נאלצתי לחתום על אזהרה על אחריות פלילית ל"דרך החיים הטפילית" שלי. באזהרה נאמר שאם לא אתחיל לעבוד בתוך שלושה חודשים, אועמד לדין ואקבל מאסר של עד שלוש שנים. למזלי קראתי את האזהרה עד הסוף. היא כללה סעיף על זכותי לבקש עזרה במציאת עבודה מהמשטרה, שהייתה מחויבת למצוא לי עבודה בתוך חודש. פניתי למשטרה. נשלחתי לקצין תעסוקה שמסר לי מיד הרבה מודעות דרושים של מומחים למחשבים. התקשרתי לטלפונים שהיו בהודעות האלה ישירות ממשרדו של הקצין, והוא הקשיב על מכשיר טלפון שהיה מחובר לאותו הקו. התחלתי את השיחה בתיאור החינוך והניסיון המקצועי שלי. לעתים קרובות הוצע לי לבוא מיד לחתימה על טופסי קבלה למשרה. אחר כך אמרתי להם את שמי. לפי שם המשפחה שלי הם הבינו שאני יהודי, מה שגרם לשינוי מוחלט ומידי באופי השיחה. במקרה הטוב, הציעו לי להשאיר את מספר הטלפון שלי, אבל מעולם לא קיבלתי מאף אחד מהם טלפון בחזרה. מסגרת הזמן שניתנה לי לצורך מציאת עבודה הגיעה לסיומה. לא מצאתי עבודה וביקשתי ממשרד התובע להאריך את הזמן שניתן לי. הבקשה שלי נדחתה ונאלצתי לשבות רעב.

חששתי שיעצרו אותי, ולכן מסרתי את כל הפרטים על חיפוש העבודה ושביתת הרעב שלי לאנשים בחו"ל, שניסו לעזור למסורבי עלייה. שביתת הרעב הייתה "רטובה", כלומר שתיתי מים נקיים, אבל לא אכלתי דבר. כדי לאשר את המהימנות של שביתת הרעב, הלכתי למרפאה בתשלום מדי יומיים ועשיתי בדיקת דם. הימים הראשונים של שביתת הרעב היו הקשים ביותר. ביום התשיעי קיבלתי שיחת טלפון ממשרד הקג"ב המחוזי וזומנתי למשרד שלהם. הלכנו עם אנה. פגש אותנו קצין קג"ב שאחרי שיחה קצרה, הוא לקח אותנו למשרדו של תת אלוף, ראש המשרד המחוזי. תת האלוף פתח בשאלה "האם אתם יודעים מי ישב כאן במקומי בשנים 1937 ו-1938 [שנות "הטיהורים" של סטאלין, שכוונו בעיקר לאזרחים] והוביל טרור רצחני נגד אזרחים רוסיים תמימים?" הוא לא חיכה לתשובה אלא הזכיר כמה שמות משפחה שנשמעו יהודיים. רק אז הוא עבר למקרה הספציפי שלנו ושאל אותי: "למה אתה שובת רעב אם שנת 1984 כבר קרובה?" כשראה את הפרצופים המבוהלים שלנו, הוא הסביר לנו שתוקף הסירוב לבקשת היציאה שלנו הוא עד 1984, ושהסירוב ניתן לפי בקשת מקום העבודה של אמא שלי. זה היה מוזר, כי אמא שלי לא התכוונה להגר איתנו, ולכן לא ביקשה אישור יציאה. בזמן שבו שלחנו את הבקשה הראשונה שלנו, ב-1981, היא כבר הייתה שלוש שנים בפנסיה. היא עבדה כל חייה כמהנדסת כימיה במפעל ליצור כבלי חשמל, ולכן העבודה שלה לא הייתה קשורה לשום חומר מסווג. אחרי שסיפרנו לה על הדרישה של המפעל שלה, היא הסבירה לנו שלפני הרבה שנים היא דחתה חיזורים של מזכיר המפלגה במפעל, והוא הבטיח לנקום בה.

כמובן, הייתי מוכן להפסיק מיד את שביתת הרעב אם היו מרשים לנו לצאת בתחילת 1984. אבל הקצין אמר שהוא בדק את האפשרות הזאת וקיבל תשובה שלילית, שכן המדינה אינה מעוניינת בעזיבתנו. ראש לשכת הקג"ב הבטיח לפתור את העניין עם העבודה שלי בימים הקרובים, אך דרש להפסיק לאלתר את שביתת הרעב. הבטחתי שאפסיק את שביתת הרעב מיד אחרי שאקבל עבודה. חמישה ימים לאחר מכן, נשכרתי לעבודה במרכז המחשוב של מפעל לייצור גרביים, ובהדרגה יצאתי משביתת הרעב שלי.

איך חסמתי את כיכר העירייה

מחד גיסא, מראשית שנת 1984 כבר ידענו שאין שום עילה פורמלית לכך שימנעו מאתנו לצאת מהמדינה. מאידך גיסא, חששתי שמכיוון שנמצאה לי עבודה, השלטונות יחשיבו אותי כבן אדם ש"הסתדר" ולכן מוכן לוותר על המאבק ליציאה מהמדינה. כדי להוכיח את ההיפך, החלטתי לעשות הפגנת סולו. ערב חורף אחד הלכתי לכיכר סנט אייזק שלפני עיריית לנינגרד, טיפסתי במדרגות אל אנדרטת הצאר ניקולאי הראשון ותליתי על עצמי כרזה שבה נכתב "שחררו אותי מהאזרחות הסובייטית!". שוטר ניגש אלי, ביקש את תעודת הזהות שלי, בדק אותה ואמר, "עזוב את האזור שאני מופקד עליו, תפגין באזור המגורים שלך". הסברתי לו שהסיבה שאני מפגין דווקא כאן היא מכיוון שבכיכר הזאת נמצאת הסמכות הסובייטית הגבוהה ביותר בלנינגרד, העירייה. השוטר אמר משהו למכשיר הקשר שלו, ועד מהרה נחסמה כניסת כלי הרכב לכיכר מכל הרחובות. כעבור כמה דקות הגיעה מכונית משטרה. השוטרים לקחו אותי לתחנת המשטרה הקרובה, שם ביליתי כמה שעות בתא המעצר. אחר כך לקחו אותי לחדר שבו קצין מהקג"ב כבר חיכה לי. הקצין הסביר לי שאין כל פעולות אישיות שאני יכול לעשות אשר בכוחן להשפיע על ההחלטה בעניין אישור היציאה שלנו מברית המועצות. שחרור היהודים מהמדינה תלוי רק באינטרסים של המדינה. אם המדינה תהיה מעוניינת ביציאת יהודים, כוחות הביטחון יאספו את כולם וישלחו אותם לאן שהמדינה תחליט. אחר כך החזירו לי את תעודת הזהות ושחררו אותי.

הקג"ב מייצר ציוניים

יום אחד צילצל אצלנו הטלפון, ובצד השני של הקו היה מישהו שדיבר רוסית עם מבטא אמריקאי חזק. זה היה סטודנט שהגיע ללנינגרד כדי ללמוד רוסית. לפני שהוא יצא מניו יורק, הוא שאל מהגרים מברית המועצות עם מי בלנינגרד הוא יוכל ליצור קשר כדי לתרגל את השפה. אותם מהגרים הסבירו לו שלאזרח סובייטי רגיל מסוכן ליצור קשר עם אמריקאי, ורק מסורבי עלייה יכולים להרשות לעצמם לעשות זאת, אז הוא קיבל את מספר הטלפון שלנו. התברר שהוא בחור נחמד מאוד ונפגשנו כמה פעמים. בחלק מהזמן דיברנו איתו רוסית עבור התרגול שלו, ובחלק האחר באנגלית כדי שגם אנחנו נוכל לתרגל. הוא אמר שאביו הוריש לו ולאחיו חוות חזירים, אחיו מנהל את החווה והוא רק מקבל ממנו תשלום חודשי. הוא לומד רוסית מתוך סקרנות גרידא. הקשר היחיד שלו ליהדות היה אם חורגת, שאותה תיאר כ"יהודייה קולינרית". היה ברור שבמשפחה שלהם, רק המאכלים נשארו מהיהדות.

פעם אחת הוא התקשר והציע שניפגש בסוף השבוע. הצענו לו לבוא לבית בכפר מחוץ לעיר שבו שכרנו שני חדרים. רצינו לטייל איתו בטבע ולהכיר אותו למשפחתו של ידיד שלנו, שגם הוא היה מסורב עלייה. הסכמנו לפגוש אותו בתחנת רכבת הקרובה לבית בכפר. אנה עם הבת שלנו מאשה, בת 9, ואיתם הידיד שלנו ובנו בן ה-10 הלכו לתחנה כדי לפגוש אותו. בוריס ואני נשארנו בבית כדי שהוא יוכל להתכונן למבחני הקבלה למוסד האקדמי שהוא תכנן להתקבל אליו. עד מהרה הילדים באו בריצה וצעקו "כולם נעצרו".

כעבור שעה הגיעו אנה והידיד שלנו. הם סיפרו שכאשר פגשו את האורח שלנו על הרציף, הופיע לפתע משום מקום רכב שחור. כל ארבע דלתות הרכב נפתחו בו זמנית, וארבעה גברים בחליפות שחורות יצאו מהן. הגברים הציגו את עצמם כקציני קג"ב ולקחו את כולם לתחנת המשטרה הקרובה. שם הילדים שוחררו, והמבוגרים נחקרו בזה אחר זה, כאשר קציני הקג"ב שאלו את העצורים מה הייתה מטרת הפגישה, לאן הם תכננו ללכת ומה הם תכננו לעשות. התשובות של כל הנוכחים שהם בסך הכל רצו לטייל בחורשת האורנים הקרובה, לא התאימו להם. הקצינים הסבירו שהאמריקאי התרחק מהעיר למרחק גדול מהמותר לאזרחים זרים, והם חשדו שלקבוצה שלנו היו כוונות חתרניות. בסופו של דבר שוחררו אנה והידיד שלנו, והאמריקני נלקח לעיר, שם נדרש לשלם קנס גבוה ולעזוב את ברית המועצות תוך 48 שעות. לפני צאתו הוא בא אלינו ואמר שמיד עם הגעתו לארה"ב הוא ימצא ארגונים שנלחמים על זכותם של יהודי ברית המועצות לעזוב את המדינה ויצטרף אליהם. למחרת הופיעה כתבה בעיתון ראשי בלנינגרד, שבה הביטוי המרכזי היה "האמריקני הידוע לשמצה התברר כציוני נלהב".

אני לא יודע אם סוכני הקג"ב דיווחו לממונים עליהם שבעקבות הציתות לטלפון שלנו הם הצליחו לחשוף קונספירציה אנטי סובייטית, אבל דבר אחד הם יכלו לכתוב בוודאות ברשימת ההישגים שלהם: הם הצליחו להפוך סטודנט אמריקני לא-פוליטי ללוחם פעיל למען זכותם של יהודי ברית המועצות לעזוב את המדינה.

מכה קשה דרך הבן שלנו

שנת 1986. אנה מבקרת את בוריס בצבא אדום

בוריס עבר בהצלחה את בחינות הקבלה לאותו מכון השכלה גבוהה ללימודי אופטיקה ומכניקה עדינה שסיימתי בזמני. כסטודנט מן המניין הוא כבר נקרא למכון לבצע עבודות תחזוקה כגון שטיפת חלונות. כעבור כמה ימים הוא הוזמן על ידי מזכיר ועדת הקבלה, ששמו היה אוצ'ין. אוצ'ין אמר לו כי הוא לא יכול ללמוד במכון, מכיוון שמשפחתו ביקשה אישור יציאה מהמדינה. הוא הבטיח לו להעביר אותו למוסד השכלה גבוהה אחר, אבל רק בתנאי שבוריס יחתום על הצהרה לפיה הוא עזב את המכון הזה מרצונו החופשי. בוריס היה רק בן שש-עשרה, והוא עדיין לא התרגל לכך שגם אנשים שנראים נחמדים ואינטליגנטים יכולים לשקר בקלות לילדים ולמבוגרים. הוא חתם על ההצהרה. אחר כך נמסר לו שהוא יצא מהמכון מרצונו, ושכבר אין להם שום קשר אליו. בשביל בוריס זה היה הלם. הייתי צריך לתמוך בו ולהרגיע אותו. לצערי הרב, בתקופה זאת חשבתי שבנסיבות החיים שחיינו בהם, גם מנער בן 16 מצופים דפוסי התנהגות ודפוסי חשיבה בוגרים ומפותחים, ובוריס בגילו הצעיר לא הצליח לעמוד בציפיות אלה. כעסתי עליו, ועכשיו, אחרי שנים רבות, אני מתחרט.

באותה עת, מועד מבחני קבלה למכוני השכלה גבוהה כבר הסתיים. לפי כללי הקבלה למוסדות להשכלה גבוהה, היינו יכולים לקבל מהמכון תעודה עם ציונים של בוריס ולהגיש אותה למכון אחר שלא היה לו מספיק מועמדים. ביקשנו את התעודה אבל המכון סירב לתת לנו אותה. נפגשנו עם אוצ'ין. הוא הסביר לי שכל המצב הוא לא יוזמה שלו, אלא תוצאה של הנחייה מלמעלה. אנה ואני הלכנו לראות את ראש המכון, פרופסור דולנב, שהכרתי מאז תקופת הלימודים שלי במכון כמדען הגון. דולנב הראה לנו את תקנון של מוסדות השכלה גבוהה של ברית המועצות, שם נאמר שהחובה הראשונה במעלה של כל המוסדות היא לחנך את האזרחים הסובייטיים כפטריוטיים.

כדי שיוכל להמשיך את לימודיו בוריס היה צריך להצטרף לקורס טכנאות וללימודי ערב במכללה טכנית. מדי פעם היו לו כאבי בטן חדים. בדיקה רפואית אבחנה אותו עם אולקוס, והוועדה הרפואית הצבאית שחררה אותו משירות חובה בצבא ברה"מ. אחרי המעצר שלי, שאספר עליו למטה, המשטרה לקחה את בוריס מהכיתה במוסד הלימודי שלו והביאה אותו לבית חולים צבאי. בתחילה גם שם אישרו את האבחנה, אבל אנה, כשבאה לבקר את בוריס, שמעה במקרה גבר בבגדים אזרחיים שדרש מהרופאים לבטל אותה. הוא נימק את הדרישה שלו בצורך לנתק את הצעיר מהמשפחה הלא-פטריוטית שלו ולשלוח אותו לחינוך מחדש בצבא. האבחנה בוטלה ובוריס גויס ונשלח לשרת בצבא בחיל בנייה. ביחידות מהסוג הזה, רוב החיילים היו עבריינים לשעבר או בחורים שגויסו מרפובליקות של אוכלוסייה מוסלמית ענייה שהיו שייכות לבריה"מ (אזרבידג'אן וכדומה). בתיק האישי שלו, שנשלח לכל יחידה בה שירת, הודגש הצורך בחינוכו מחדש ברוח הסובייטית. מפקדים וחיילים רבים ראו את חובתם הפטריוטית בהפיכת השירות שלו לקשה ככל האפשר.

סעיף 190א של החוק הפלילי

שנת 1984. משפחתנו בשיעור עברית

ב-1983 הכרנו את אליק וגליה זליצ'נוק, שהיו גם הם מסורבי עלייה. אליק היה מורה לעברית, וכולנו התחלנו ללמוד איתו את השפה. עד מהרה אליק וגליה הפכו עבורנו לידידים קרובים. חוץ מלימודי העברית אליהם הצטרפנו, שנערכו בדירה שלהם, הם גם ארגנו סמינר שבו מסורבי עלייה העבירו הרצאות בנושאים שונים, ובעיקר בתחום של היסטוריה ותרבות יהודית. הסכמנו כבר בהתחלה שלא נדבר בסמינרים אלה על השלטונות והמדיניות הסובייטיים. לפעמים הגיעו אלינו גם אורחים מחו"ל, רובם יהודים. הם רצו לתמוך בנו, סיפרו לנו איך ארגונים וקבוצות שונים מנסים לעזור לנו לקבל רשות לעזוב את ברית המועצות. האורחים הזרים גם הביאו לנו ספרי לימוד עברית וספרים על ההיסטוריה היהודית. עם כמה מהם התכתבנו גם לאחר שעזבו את ברית המועצות. לפעמים העברנו דרכם פניות קולקטיביות לארגונים זרים שונים, ציבוריים וממשלתיים, בבקשה לסייע לנו לקבל אישור לעזוב את בריה"מ. עצם העובדה שמדינה מחזיקה בכוח את אזרחיה ללא כל הסבר ייצג את המערכת הסובייטית כלא אנושית.

שנת 1984. חג חנוכה בדירה שלנו

שלטונות ברית המועצות החליטו להפסיק את הקשר של מסורבי העלייה לאנשים ולארגונים בחו"ל. לצורך כך, הם השתמשו, כרגיל, בהפחדה. כדי להפחיד את כל מסורבי העלייה, הם החליטו להפוך את אליק ואותי לדוגמה לכל השאר. מאז סוף שנת 1984, המכתבים שלנו לחו"ל הפסיקו להגיע ליעדם. רוב המכתבים האלו נשלחו בדואר רשום, והתחלנו להגיש תלונות לדואר. כתגובה קיבל כל אחד מאיתנו מכתב רשמי מהנהלת הדואר בו הודגש שהמטרה העיקרית של הדואר היא לחזק את המערכת הסובייטית, ותוכן מכתבינו סותר את התכלית הזאת. עד כמה שידוע לי, בתשובות אלה, לראשונה מזה תקופה ארוכה מאוד, אישרו השלטונות הסובייטיים שמכתבים פרטיים נבדקים על ידם, כדי לגלות האם תוכן המכתבים מציג את המערכת הסובייטית בצורה שלילית. הבנו שהשלטונות לא יגבילו את עצמם להודאה בצעד כזה, וציפינו לצעדי דיכוי נוספים.

אליק נעצר באמצע יוני 1985. הוא הואשם בהפרה של סעיף 190א של החוק הפלילי – המצאה מכוונת של שקרים על מנת להשמיץ את משטר המדינה והחברה הסובייטית. התביעה התבססה על המכתבים הפרטיים שהוא שלח לחו"ל. בד בבד עם מעצרו נערכו חיפושים משטרתיים בדירה שלו ושלנו, ונותקו קווי הטלפונים שלנו. המשטרה לקחה מהבתים שלנו את כל הספרים שלא פורסמו בברית המועצות, לרבות ספרי הלימוד והמילונים העבריים והאנגליים, כמו גם את כל הקלטות. כולם ציפו שאני איעצר, וחברים יעצו לי לעזוב את העיר. אותם יהודים שניסו לעזור לנו מחו"ל ציפו לכך גם הם. אחד מהם, עורך דין מארה"ב, ביקש מאיתנו רשות לייצג אותי במידה ואיעצר; כך יצא שקיבלתי את שירותיו של עורך דין אמריקאי. יותר מאוחר, כאשר כבר ישבתי בכלא התקשר לאנה עורך דין הולנדי ואמר שהוא רוצה לטפל בתיק שלי. בוודאי שאנה הסכימה. שני עורכי דין אלה ביקשו מהשלטונות הסובייטים ויזה כדאי להשתתף במשפט שלי, אולם לא קיבלו אותה. הם טיפלו במקרה שלי מחו"ל על סמך מסמכים שאנה וידידינו הצליחו למסור להם דרך אחד מעובדי הקונסוליה האמריקנית בלנינגרד.

לקחתי חופשה מהעבודה, ובנוסף לה עוד כמה ימים כפיצוי על העבודה בסופי שבוע. אנה, מאשה ואני נסענו דרומה. בוריס יצא מהעיר להרי הקווקז עם קבוצת מטיילים צעירים עוד קודם לכן. עד שהרכבת התרחקה כמה עשרות קילומטרים מלנינגרד, היינו מאוד בספק אם יאפשרו לנו לצאת. חששותינו לא היו מחוסרי יסוד. אמה של אנה, ברטה מינץ, חיה בנפרד מאיתנו. יום אחרי שעזבנו לחופשה היא הלכה לדירה שלנו. גבר בבגדים אזרחיים עמד בכניסה. הוא הציג תעודת שוטר ואמר שהוא צריך את ולדימיר ליפשיץ. ברטה אמרה שיצאתי לחופשה עם המשפחה שלי והיא לא יודעת לאן. השוטר דרש ממנה להכניס אותו לדירה, והוא וידא שבאמת עזבנו. שוב שיחק לי המזל. הקג"ב ידע מתי התחילה החופשה שלי, אבל לא לקח בחשבון את ימי הפיצוי שלקחתי לפני החופשה.

כעבור שלושה שבועות קיבלתי מברק מגליה זליצ'נוק עם מועד המשפט של אליק, שבו, לפי בקשת ההגנה, הייתי צריך לשמש כעד. חזרתי ללנינגרד ודיברתי במשפט. אמרתי כי אליק מעולם לא דיבר על מבנה המשטר והחברה הסובייטית. יתר על כן, הוא תמיד הדגיש כי אנשים שהחליטו לעזוב את המדינה לא אמורים לנסות לשנות אותה. כל מה שאמרתי היה אמת מוחלטת. תוכן העדות שלי לא מנע מהשופט לכתוב בפסק הדין כי עדותי אישרה את ההאשמה בפעילות הפלילית של אליק.

למרות שהופעתי במשפט, אף אחד לא עצר אותי. מאוחר יותר הסבירו לי שבמערכת האכיפה הסובייטית, כמו בשאר רשויות המדינה, כל דבר מתוכנן מראש, לרבות מספר הפושעים שצריכים להיעצר ולהישפט לפי סוגי הפשע השונים במשך כל שנה. כנראה שבמהלך היעדרותי לחופשה, התמלאה המכסה לשנת 1985 לסוג ה"פשע" שלנו, ונכללתי בתוכנית של השנה הבאה, 1986.

לאחר משפטו של אליק, החלטנו להמשיך ללמוד עברית ולקיים סמינרים. העברנו את המפגשים לדירה שלנו. החלטנו להקדיש סמינר בלעדי להיסטוריה היהודית ולהפוך אותו לפתוח. חילקנו דרך החברים שלנו הודעות על מועדי הסמינרים ועל כך שכל אחד יכול להצטרף אליהם. עוד לפני מעצרו של אליק, ארגנו ביחד חגיגות של החגים היהודיים לילדים. המשכנו במסורת הזאת גם לאחר מעצרו.

נעצרתי בעבודה ב-8 בינואר 1986 ונלקחתי מיד לחקירה. במקביל נערכו חיפושים בדירה שלנו. אחרי שאליק נעצר ציפיתי להיעצר, והתכוננתי מראש לחקירה ולמשפט. בחקירה ביקשתי מהחוקר לציין את הקטעים במכתבים שלי שהחקירה תיארה כשקרים נגד משטר ברה"מ, כדי שאוכל להוכיח את אמיתותם. הוא סירב לעשות זאת. יתר על כן, ראיתי את הפתעתו הכנה לבקשותיי. הוא הסביר לי כמה פעמים שהחוק מיועד להגן על המדינה, ולכן כל עובדה שיכולה לאפיין שלילית את המשטר הסובייטי היא, מעצם הגדרתה, שקרית ואינה זקוקה לאימות. הדבר היחיד שהוא רצה לאשר במהלך החקירה הוא שאני כתבתי את המכתבים האלה. כבר מאוחר יותר, בישראל, קראתי באינטרנט על משרותיו הגבוהות של חוקר זה בבתי ספר למשפטים שונים לאחר קריסת ברית המועצות. בזמן כתיבת הערות אלה, הוא פרופסור במחלקה לדין פלילי של אוניברסיטת סנקט פטרסבורג. לטובת רוסיה, אני רוצה לקוות כי הוא מלמד את התלמידים שלו יחס נכון יותר כלפי החוק.

לקראת סוף החקירה הוא גם הציע לי למסור לאשתי דרכו את הבקשות שלי בעניין הסניגור. כתבתי פתק לאנה, שאינני רוצה כסניגור עו"ד סובייטי, ומבקש עו"ד מהולנד, שבתקופה זו ייצגה את ישראל בברית המועצות. הסירוב שלי לסניגור סובייטי נבע מכך שחששתי שהוא ינסה להציג לראווה את הפטריוטיות שלו במהלך המשפט, ולכן לא אוכל לצפות ממנו לשום עזרה. כבר ידעתי שמותר לפי החוק הסובייטי להשתמש בעו"ד זר, וקיוויתי שארגונים יהודיים בחו"ל יוכלו לארגן את זה.

הבחירה הקשה של אנה

בתא הכלא הראשון שלי היו שמונה אסירים. ביניהם היה בחור צעיר שהתייחס אלי בחביבות. בתא היו שתי שורות של מיטות, שלוש קומות בכל אחת. הבחור דאג להעביר את אחד מהאסירים האחרים ממיטה בקומה הראשונה לרצפה, כדי שאוכל לישון על המיטה. הוא הסביר לי שכל האסירים בתא הם מכורים לסמים, ובגלל זה הם מוכנים לשתף פעולה עם סוהרים בכל דבר, בתנאי שיתנו להם מנת סם. הוא עצמו שירת באפגניסטן וישב בכלא בגלל מריבה אלימה ברחוב. הוא קרא את כתב האישום שלי ואמר שגם הוא שונא את השלטון הסובייטי, והראה לי את השירים האנטי-סובייטיים שהוא כתב בפנקס שלו. ניסיתי להסביר לו שהשלטון מעניין אותי רק בהקשר של מתן האפשרות לעזוב את המדינה, שום דבר אחר לא מעניין אותי ואין לי שום דעה בעניין. השיחות האלה נמשכו יומיים. ביום השלישי, הוא התחיל פתאום להפגין זעם כלפי האסירים האחרים. הם לא עניינו אותי ולכן לא התערבתי. ההפתעה המוחלטת עבורי הייתה המכה החזקה שהוא נתן בראש שלי ללא שום הודעה מוקדמת. איבדתי את ההכרה והתעוררתי בבית-החולים של הכלא. הרופאים אמרו שיש לי זעזוע מוח חמור. בא אלי חוקר מטעם הנהלת הכלא. הוא דרש ממני לחתום על מסמך לפיו נפצעתי בנפילה מאחד הדרגשים או לתת את שמו של מי שהיכה אותי. סירבתי לשתי האפשרויות, ואמרתי שלא ראיתי מי פגע בי (זה לא היה נכון), ובכלל לא יכולתי ליפול, כי ישנתי בקומה הראשונה של המיטה.

כעבור כמה ימים הועברתי מבית החולים לתא אחר. תא זה היה קרוב יותר לחדר של הסוהרים. ששת האסירים הקבועים בתא הזה ישבו בכלא בגלל עבירות כלכליות, והיו אנשים הרבה יותר רגועים ואינטליגנטיים מאשר בתא הקודם. אחד מהם אפילו רמז לנו שהנהלת הכלא חייבה אותו להלשין על המתרחש בתא. לפעמים הכניסו לתא עוד אסירים לכמה ימים או אפילו שבועות, אבל אלה ישנו על הריצפה. לאחר שהועברתי מבית החולים נקראתי מיד לחקירה. החוקר רצה לסיים את כל תהליכי החקירה כבר בפגישה הזאת. הוא מיהר להכין את התיק לבית המשפט, ולכן הביא עמו סניגור שנשכר על ידי אנה למרות בקשתי לא לשכור סניגור סובייטי. אני הזהרתי את הסניגור שבמשפט אסרב לשירותיו ואקח על עצמי את ההגנה. הוא אמר שרק מעסיקתו, אנה, או בית המשפט יוכלו לסלקו. הדבר היחיד שהוא ביקש היה שבמקרה שאסרב לשירותיו במשפט אבהיר אם אני עושה זאת בגלל תכונותיו האישיות או מסיבות כלליות. הסכמתי עם בקשתו. על שאלותיו של החוקר סירבתי לענות בגלל כאב ראש חזק אחרי זעזוע מוח כתוצאה מהמכות בתא. הסניגור שמע את הסיפור שלי על המכות ואז סיפר לאנה.

אנה הייתה צריכה לקבל החלטה קשה מאוד: אם להעביר את המידע הזה לחו"ל או לא. רבים מחברינו דחקו בה לא להעביר את המידע הזה. הם חששו שהשלטונות הסובייטיים יגיבו לכל התערבות מחו"ל על ידי פגיעה נוספת בי ובמשפחתי. למרות כל החששות, אנה מסרה את המידע על האלימות לארגון יהודי בארצות הברית ולשניים מעורכי הדין הזרים שלנו. אחר כך התברר שזו הייתה החלטה נכונה. במשך כל תקופת המאסר הוטלו עלי לחצים מסוגים שונים, הן על ידי נציגי הממשל והן על ידי האסירים ששיתפו איתם פעולה, אבל הרגשתי אצלם דפוס ברור של הימנעות מאלימות פיסית כלפי. לאחר שהגעתי לישראל, נודע לי שבשל המכות שקיבלתי, נשלחה מחאה חריפה מאוד לשלטונות הסובייטיים, חתומה על ידי סנאטורים וחברי קונגרס רבים מארה"ב.

צדק בסגנון סובייטי

בתחילת פברואר 1986 החקירה הסתיימה, ואפשרו לי לראות את החלק הגלוי של התיק שלי. החלק הכיל את המכתבים שלי כמו שהם, בלי שום הערות או פירוט שיבהירו מה בהם היה שקרי, את הפרוטוקולים של החקירות שלי וגם פרוטוקולים של חקירות של יותר מעשרים מסורבי עלייה אחרים. לא הכרתי רבים מהם כלל, אם לשפוט לפי תשובותיהם, וגם רבים מהם לא הכירו אותי לפני שנחקרו. אני מניח שהחקירות האלה היו חלק ממסע ההפחדה של הק.ג.ב., כל אלה שנחקרו השיבו לחוקר בשלווה, בכבוד עצמי ללא פחד, חלקם אפילו בהומור, והכחישו את כל הטענות על התבטאויות אנטי-סובייטיות מצדי.

היוצא מן הכלל היה פרוטוקול החקירה של חיים (יפים) בליכמן. חיים, פרופסור לכימיה, אדם נבון ונעים מאוד, למד איתנו עברית אצל אליק. בעדותו הואשמתי בכל דבר, לרבות תעמולה אנטי-סובייטית והסתה ציונית. תשובותיו נכתבו בסגנון אופייני לתעמולה סובייטית ירודה, והיו כל כך שונות מאופן הדיבור הרגיל שלו. אני מאמין שהניסוח היה של מישהו אחר, אבל החתימה הייתה שלו. בכתב האישום חיים בליכמן נרשם כעד בית המשפט, אבל במשפט הוא לא היה נוכח. מאוחר יותר נודע לי כי עוד לפני המשפט הוא קיבל אישור יציאה מהמדינה ונסע לארצות הברית. אני בטוח שהוא הצליח שם עם החריצות וחוסר המוסריות שלו. לדעתי זה טוב שהוא בחר לנסוע לארה"ב ולא לישראל, כי מוסדות הריגול הסובייטים השתמשו באנשים כאלה עד סוף חייהם.

במהלך הפגישה האחרונה שלנו, החוקר פריסטנסקוב הזהיר אותי שגזר הדין נקבע עבורי מראש - שלוש שנות מאסר, אבל מקום ותנאי הכליאה שלי תלויים בהתנהגותי במשפט. למרות החיפזון של פריסטנסקוב, שהעביר את התיק לבית המשפט כבר בתחילת פברואר, המשפט התקיים רק ב -19 במרץ. הסניגור הסביר לי את העיכוב בכך שהשופט, אליו היה משויך הדיון בתיק שלי, סירב לקחת אותו על עצמו. בסופו של דבר השופט במשפט שלי היה השופט הראשי של לנינגרד, למרות שתיקים עם עונש מירבי של שלוש שנים לא היו מתאימים לרמה שלו.

לפי דרישתי, אפשרו לאנה להעביר אלי לכלא את תקנון החוקים הסובייטי. בספר, בהסברים לסעיף 190א, היה כתוב במפורש שסעיף זה אינו חל על ביקורת על המשטר הסובייטי. בשביל להשתמש בסעיף האשמה זה, יש להוכיח כי טענות המחבר הן שקריות, וגם זה לא הספיק – היה צריך להוכיח שהמחבר ידע מראש שהן שקריות ושיקר בכוונה תחילה. החקירה אפילו לא ניסתה לענות לאף אחת מהדרישות שהייתה רשומה בתקנון החוקים. בדרך לאולם המשפט ראיתי במסדרונות הרבה מהחברים שלנו. באולם היו מעטים מהם. האולם היה מלא אנשים שלא הכירו אותי. בתחילת המשפט ביקשתי לקחת את ההגנה על עצמי במקומו של הסניגור. בית המשפט סירב, וזו הייתה טעות חמורה מאוד מצדו. כל הטענות שלי, שהיו מבוססות על כך שבאישום לא היו שום הוכחות לאשמתי, ועל כך שהחוקרים סירבו להצביע על קטעים במכתבים שהם מגדירים כשקרים מכוונים, היו יכולות להישמע סובייקטיביות ולא מקצועיות. עניין אחר לגמרי הוא נאומו של עורך הדין הסובייטי, שמבין שהוא יצטרך למסור בפני הקג"ב דין וחשבון על כל מילה שיאמר להגנתי. הוא בהחלט הראה באופן פורמלי כי החקירה לא הוכיחה את האישום נגדי לפי סעיף 190א. בסוף נאומו הוא דיבר על פעולותיהן העוינות של המדינות הזרות, לרבות ישראל, וטען שאישומים שלא מתואמים עם חוקי ברה"מ יכולים רק לגרום נזק למדינה הסובייטית. כמסקנה מנאומו, הוא ביקש מבית המשפט להכריז עלי חף מפשע ולשחרר אותי מיד מאולם בית המשפט. נאומו היה כה משכנע שאפילו כמה אופטימיסטים מבין מסורבי העלייה אמרו לאנה שאני אצא מאולם המשפט לחופש.

כמובן, שום דבר לא השפיע על החלטת בית המשפט. הורשעתי ונידונתי לשלוש שנות מאסר. עם זאת, הליך המשפט לא היה חסר תועלת. שני ידידים שלנו הצליחו להיכנס לאולם המשפט עם רשמקולים קטנים חבויים בשרווליהם והקליטו את כל מהלך המשפט. לאחר המשפט אנה הדפיסה, בעזרת חבריה, את ההקלטה ושלחה אותה לחו"ל. על בסיס ההקלטה, עורכי הדין האמריקני וההולנדי כתבו מחאות בפני הפרקליטות הסובייטית ובית המשפט העליון. כמובן, כל אלה לא יכלו לעזור לי אישית, אבל תרמו ללחץ הבינלאומי לטובת מתן האפשרות ליהודים לעזוב את בריה"מ.

אחרי המשפט החזירו אותי לכלא, אבל לתא אחר. נשארתי בכלא עד להשלמת הליך הערעור, שכמובן נדחה. באמצע מאי נשלחתי למחנה עבודה בכפייה.

במחנה העבודה

סוף שנת 1986. מאשה מספרת (באנגלית) על מצבנו לאורחת מחו"ל

מן הסתם, התנהגותי במשפט לא מצאה חן בעיני בעלי התפקידים במשטר, והם שלחו אותי למחנה המרוחק ביותר מלנינגרד, שהיה בקמצ'טקה במרחק יותר מ 6100 ק"מ. (גדול מהמרחק מירושלים לנורבגיה). הדרך מהכלא בלנינגרד למחנה בקמצ'טקה נמשכה יותר משלושה חודשים, והייתה מורכבת מנסיעות של כשלושה ימים כל פעם מכלא בעיר אחת לכלא בעיר אחרת. כל הנסיעות היו זהות. בחצר בית-הסוהר העלו אותנו למשאיות שיועדו לאסירים, והובאנו לאזור רכבות המטען בתחנת הרכבת. שם, מוקפים חיילים חמושים עם כלבים, היינו צריכים לקפוץ מהמשאית אחד אחרי השני ולהתכופף מיד עם הידיים מעל הראש. אחרי שספרו אותנו מחדש, היינו צריכים להיכנס במהירות לקרון להעברת אסירים. ברוב המקרים, בקרון לא היה מספיק מקום לכולנו, אבל הימצאותם של הכלבים מאחורינו גרמה לנו להיכנס אליו במהירות. עם ההגעה לעיר היעד, התהליך היה מתהפך: קרון, חיילים עם כלבים, משאית ולבסוף כלא. משך נסיעה של לא יותר משלושה ימים איפשר לשומרים לא לתת לנו אוכל חם. לכל שלושת ימי הנסיעה קיבלנו כיכר לחם חמוץ ושלושה דגים מלוחים. את הדגים היינו צריכים לזרוק מיד, כך שבדרך לא היו לנו שום בעיות שקשורות לצמא, כי שתיית מים דרשה הליכה לשירותים של הקרון שהתאפשרה לנו רק פעמיים ביום לכמה דקות עם חייל ששומר עלינו. את החלק האחרון של הנסיעה עשיתי במטוס תחת שמירה של שלושה חיילים. קמצ'טקה היא חצי אי אבל אין אפשרות להגיע אליה דרך היבשה.

הרוב המכריע של אסירי המחנה אליו הגעתי היו גנבים צעירים ו/או חוליגנים מתחת לגיל 25, ציבור שברובו אכזרי ואלים. הייתה יחידה נפרדת לאסירים מעל גיל 40. תנאי המחייה שלהם היו טובים יותר, השתמשו בהם לכל מיני עבודות נקיות, ולא נתנו להם עבודות נוספות בערב לעיתים קרובות כמו לאסירים בקבוצות אחרות. אילו הייתי מגיע למחנה כפושע פלילי רגיל, הייתי משויך ליחידה הזו ובגלל ההשכלה שלי עובד בחדר עם חימום - בבית ספר או במשרד, או במקרה הטוב ביותר במטבח. הייתי עושה שיעורי בית בשביל הקצינים, שרבים מהם למדו בהתכתבות, מלמד אסירים ממעמד גבוה אנגלית והם היו משיגים לי כל מיני הטבות ומזון באיכות סבירה. אבל לא היה לי מזל: הייתי האסיר הפוליטי היחיד בקמצ'טקה, הראשון מזה עשרות שנים. כפי שאמרו לי הקצינים עצמם, הופעתו של אדם משכיל, לא מחושל פיסית ומבוגר, המיועד לעבודות של אסירים צעירים, פתחה עבורם סיכוי לקידום. לשם כך, הם היו צריכים רק לכפות עלי, באמצעות עבודת פרך ולחץ מצד האסירים הצעירים, להסכים לחרטה פומבית על פשעיי.

יחסם של האסירים הפליליים ליהודים

בכלא בלנינגרד, היותך יהודי גרמה לרוב האסירים הפליליים לכבד אותך יותר. רבים מהם האמינו שיהודי לא ייעצר בגלל זוטות. אם הוא כבר בכלא, אז הוא עשה עבירה רצינית – בדרך כלל עבירה כלכלית, או אולי שוד מאורגן או מכירת סמים. התפיסה הזאת השתלבה עם הדעה השלילית החריפה כלפי השלטונות הסובייטיים מצד רוב האסירים. בחג האחד במאי עברה תהלוכה עממית מתחת לחלונות הכלא. האסירים טיפסו על החלונות וצעקו דרך הסורגים "חייכו, קומוניסטים!". אותם אנשים שצעקו הוצאו מהתאים והועברו לצינוק ללא חלונות, אבל זה לא גרם לצעקות להיפסק.

ככל שהתקדמתי עם המסע שלי עם האסירים מזרחה, הדבר השתנה. אחרי שעברנו את הרי אורל החוצצים בין החלק האירופי של רוסיה לבין החלק האסיאתי שלה, האסירים בכלא נהיו תומכים אדוקים של השלטון הסובייטי, ונעשו אנטישמים יותר ויותר.

אני חושב שלפני שנפגשנו, אף אחד מהאסירים במחנה בקמצ'טקה לא ראה יהודי חי, וגם אם כן, הוא לא ידע שהוא יהודי. עם זאת, בראשם כבר הייתה דמות מאוד ברורה של יהודי. ראשית כל, כל היהודים עשירים מאוד. האסירים ביקשו ממני שוב ושוב לומר להם היכן מוסתר הממון שלי. הם הסבירו לי שבכל מקרה אני לא אצא משם חי, והם יזכירו אותי בשתיית אלכוהול באזכרה שלי בהתאם למנהג שהיה נפוץ ברוסיה.

שנית, היהודים הם כל-יכולים וחסרי רחמים. אני יכול להדגים את התפיסה הזאת במקרה הבא. כדי לשרוד בעבודות פרך האסירים יצרו קבוצות קטנות של תמיכה הדדית של 3-4 אנשים. היה לי קשה מאוד למצוא שותף או להקים קבוצה לעצמי, כי כולם פחדו מרדיפה מצד הסוהרים בגלל הקשר איתי. בסופו של דבר הצלחתי. אחד מחברי הקבוצה שלנו סיפר לי בוקר אחד כי אסירים שהיו ידועים בשיתוף הפעולה שלהם עם הסוהרים העירו אותו בלילה, ויעצו לו להוציא אותי מהקבוצה. הם שאלו אותו: "אתה מקווה שכשהיהודים יגיעו לשלטון, הם ירחמו עליך בגלל שתמכת בליפשיץ?". לא היה להם ספק לרגע שהיהודים עומדים לתפוס את השלטון ברוסיה, ושהדבר יהיה גרוע לכל הרוסים.

שמעתי מאסירים שונים במחנה גרסה מעניינת מאוד לביוגרפיה של היטלר. הם סיפרו שהיטלר היה יהודי. הוא עלה לשלטון בסיועם של בנקאים יהודים, כחלק מתוכנית יהודית להשתלטות על העולם. עם זאת, הבנקאים היהודים באיזה שלב רימו אותו, ולכן הוא נקם בכל היהודים על כך.

שיחות עם קצין הסוהרים

בהנהלת המחנה הייתה יחידה מבצעית שהופקדה על מניעת מהומות ופשעים בתוך המחנה. מפקד היחידה היה היחיד מבין הקצינים שקרא את התיק הפלילי שלי, והוא ידע עלי יותר מכולם. אני חושב שהוא היה האחראי על ההתנהגות שלי בפני הקג"ב. מדי פעם הוא היה קורא לי למשרדו לנהל איתי שיחות שונות. כמה מהשיחות האלה הוקלטו; הבנתי שזה קורה כשהוא המעיט בקללות, ולפעמים גם כשהיה חוסר היגיון בשאלות שהוא הפנה אלי. אני זוכר שתי פגישות כאלה. בראשונה הוא שאל אותי אם נפגשתי עם אדם בשם טמקין. עניתי שאני לא יכול לדעת מי מהאסירים שאני רואה במחנה הוא טמקין. רק הוא היה יכול לדעת זאת, כי מלשינים שלו דיווחו על כל הפרטים הקשורים אלי - אפילו ליד מי עמדתי בשירותים. הוא הסביר לי שטמקין אינו אסיר, אלא קולונל במשטרה, האחראי על כל המחנות ובתי הכלא של קמצ'טקה. לשאלתי המבוהלת, איך יכולתי לפגוש אותו, הרי בשביל זה הייתי צריך לעקוף את מנגנוני הביטחון הפנימי והחיצוני של המחנה, הוא ענה "אל תתחכם, רק תענה לי בצורה ברורה אם פגשת אותו או לא". מאוחר יותר נודע לי שקולונל טמקין הוא יהודי, ומכאן היה ברור שהוא נחשד בעסקה מחתרתית איתי.

פעם נוספת הייתה אחרי שהסתיימו תשע שעות העבודה הרגילות שלנו ונשלחתי, כרגיל, לעבודות פיזיות נוספות. פתאום שחררו אותי מהעבודה ופקדו עלי ללכת לחדר הטלוויזיה. בטלוויזיה הוקרן סרט תיעודי על משפחות יהודיות מבוכרה, שעזבו את ישראל וביקשו אישור שיבה לברה"מ. למחרת שאל אותי מפקד היחידה אם הטלוויזיה הסובייטית משקרת. עניתי לו, כמובן שלא, והשלמתי את התשובה שלי בדוגמה מחיי המחנה. אמרתי לו שאני מכיר אישית כמאה אסירים במחנה. אם מחר ייפתחו השערים וכולם יהיו רשאים לצאת לחופשי, מן הסתם לא יישאר בו אף אחד, אבל אני יכול להזכיר לפחות חמישה שמות של אנשים שיבקשו לחזור אליו מחרתיים. המפקד חשב, ואז אמר לי ללכת למקום שברוסית הוא גס יותר מעזאזל.

היו גם שיחות פחות רשמיות. פעם הוא אמר לי שהוא יודע בוודאות שאני שולח מכתבים הביתה רק בערוץ הרשמי, דרך הנהלת המחנה. כל המכתבים שלי נבדקים על ידי שלושה אנשים, אחד אחרי השני, לפני שמדביקים עליהם את חותמת ה"נבדק" ושולחים אותם בדואר. הוא שאל איך זה שאשתי יודעת את כל הפרטים על הלחץ שמופעל עלי במחנה. הבעיה שלהם הייתה שציטוטים מהמכתבים שלי הוברחו לחו"ל ופורסמו שם. כתשובה רק איחלתי לו שאשתו, אחרי עשרים שנות נישואים, תבין ותרגיש את המשמעות שבמכתבים שלו טוב יותר משוטרי המשטרה הקפדניים ביותר. כתגובה הוא אסר עלי לכתוב לאשתי שום דבר על חיי המחנה. "פרטים על חייך במחנה יכולים להיות רק תלונות, ומותר לך להתלונן רק בפני מפקד המחנה". במכתב הבא כתבתי לאנה שאסור לי לכתוב שום דבר על חיי במחנה, כי הפרטים האלה יכולים להיות רק תלונות, ואני יכול להתלונן רק בפני מפקד המחנה. הצנזורה החמיצה את המכתב הזה ואנה קיבלה אותו. בהדרגה השיחות הלא-מוקלטות שלנו נעשו גלויות יותר. באחת מהן הוא אמר לי שהוא לאומן רוסי גאה, ולכן הוא שונא יהודים. עניתי שהלאומיות היהודית שלי בכלל לא כוללת שנאה.

בקשת חנינה

פעם בכמה חודשים ביקרו במחנה נציגים מהפרקליטות של מחוז קמצ'טקה כדי לקבל מהאסירים בקשות לשחרור מוקדם על תנאי. יום אחד, בינואר 1987, הודיעו בכל צריפי האסירים שבמטה הפיקוד של המחנה נוכחים נציגי הפרקליטות, וכל אסיר יכול לבוא ולהגיש בקשה לשחרור מוקדם. ידעתי שאין לי שום סיכוי לשחרור מוקדם ולא הלכתי לשם. פתאום הופיע אסיר שנשלח מהמטה ואמר שאני חייב ללכת. חשבתי שרק דברים גרועים יכולים לצאת מזה. ציוו עלי להיכנס לא לחדר שבו היו נציגי הפרקליטות, אלא ללשכת מפקד המחנה. בלשכה היו שניים, מפקד המחנה וגבר שהזדהה כמשנה לתובע הראשי של קמצ'טקה וכאחראי על מוסדות הכליאה. הוא שאל אם יש לי איזושהי תלונה. ידעתי מראש שלכול תלונה שלי יוכלו להיות רק תוצאות שליליות או אפילו מסוכנות. התובע אמר גם שיש לי הזדמנות להשתחרר, אבל בשביל זה אני צריך לכתוב בקשת חנינה. אמרתי שאני לא יכול לכתוב בקשת חנינה, כי היא דורשת הודאה באשמה ובחרטה על הפשע שבצעתי, אבל עדיין לא נאמר לי מה הן ההמצאות השקריות המכוונות אלי שבגללן נדונתי לשלוש שנות מאסר. להפתעתי, הפרקליט אמר שאני לא חייב להודות באשמה, יספיק רק אם אתחייב לא להפר את החוק הפלילי בעתיד. הוא לא ענה להערה שלי, שמעולם לא הפרתי את החוק קודם לכן. 

לי לא היה שמץ של ספק שאיש לא ישחרר אותי, וזו פרובוקציה טהורה. אם אסרב, הדבר יאשר את הרצון שלי להיות כלוא ולהכפיש בכך את הממשלה הסובייטית. כבר שמעתי הצהרות דומות. אם אני מסכים, הם יוכלו לעוות את הבקשה שלי ולהציג אותה כהודאה באשמה. היה צורך להרוויח זמן, ואמרתי שאני צריך קודם לכן להתייעץ עם אשתי. פניו של מפקד המחנה הביעו בעת ובעונה אחת הפתעה וכעס קיצוניים: הם מציעים לי חופש, ואני עוד מעז לקבוע להם תנאים! הפרקליט התייחס למילים שלי בשלווה גמורה. הוא הורה למפקד המחנה לארגן פגישה קצרה עם אשתי.

ההחלטה שלי הייתה להגיש את הבקשה, אבל לפני הגשתה לפרקליטות להעביר את תוכנה המדויק לאנה. לפי הכללים שנקבעו לפגישה הקצרה, אני ואנה יכולנו לראות אחד את השני רק דרך זכוכית, כדי שלא נוכל להעביר בינינו משהו או אפילו לגעת אחד בשני. לדבר יכולנו רק דרך הטלפון, כדי שהסוהרים יוכלו לשמוע ובמידת הצורך להקליט כל מילה שלנו. לאנה היה אסור להביא איתה שום אמצעי כתיבה, והדרך היחידה הייתה שהיא תזכור את דבריי בעל פה. הסוהרים היו יכולים לנתק את השיחה או להפסיק את הפגישה איתה בכל רגע ללא שום הסבר.

בכל הזמן שהיה לי לפני הפגישה איתה ניסחתי בראש את הבקשה. היא צריכה להיות קצרה כדי שאנה תוכל לזכור אותה בעל פה, ומנוסחת בצורה ששום משפט או חלק ממשפט לא יהיה ניתן לפירוש אפילו כרמז של הודאה באשמה או חרטה. בתחילת הפגישה דיברנו רק על ענייני משפחה, ורק בסופה סיפרתי לה על ההצעה שקיבלתי ועל ההחלטה שלי להגיש בקשת חנינה. אמרתי לה את הטקסט המדויק של הבקשה. חזרתי על הטקסט כמה פעמים, וביקשתי מאנה למסור אותו לידידינו להשוואה במקרה של עיוותים אפשריים. להפתעתי הרבה, הסוהרים לא ניתקו את השיחה. יתר על כן, הם אפילו נתנו לנו זמן נוסף לדבר. כמה ימים לאחר הפגישה הגיע שוב משנה הפרקליט למחנה. כתבתי את הבקשה ונתתי לו.

ביקורו של אלוף המשטרה

לאחר שהגשתי את בקשת החנינה, הלחץ עלי גבר. בשעות העבודה הייתי צריך לעמוד בקצב ייצור שהיה קשה אפילו לאסירים צעירים שרגילים לעבודה פיזית. על אי-עמידה בהקצבת העבודה שלי נענשו כל האסירים שעבדו באותו תחום בהקטנת כמויות האוכל, שהיו קטנות מאוד ממילא. חבר מהקבוצה הקטנה שהצטרפתי אליה, שעזר לי בעבודה, נשלח לצינוק. בכל פעם שנדרשו אנשים מהצריף שלנו לעבודה נוספת אחרי שעות העבודה רגילות, בערב או בלילה, הגיעה הוראה מהמפקדה להכליל אותי ברשימה. בתיק האישי שלי נרשמו כמה נזיפות. אחת הייתה בגלל שלא שמתי את הכרית שלי במרכז המיטה. התרבו המקרים בהם סבלתי מסחרחורות, כאבי גב, וכמה פעמים הייתי על סף אובדן הכרה. מפקד המחנה עורר את שנאת האסירים נגדי בדיבורים על כך שרק ליהודי יכול להיות מספיק כסף כדי להביא את אשתו לקמצ'טקה מלנינגרד בשביל פגישה קצרה. מצד שני, המצב במדינה החל להשתנות. כמה אסירים פוליטיים כבר שוחררו הביתה, ומסורבת עלייה בשם אידה נודל המליצה לאנה לפנות לוועדה האזורית של המפלגה הקומוניסטית בקמצ'טקה. אנה שלחה להם מברק שבו כתבה על הפער בין היחס שאני מקבל לבין השינויים המתרחשים בברה"מ. התוצאה עלתה על כל הציפיות.

תמונה שלי שצולמה במחנה עבור מסמך השחרור

יום אחד, שליח ממפקדת המחנה רץ אל אזור התעשייה שבו עבדנו. הוא הביט בי בהפתעה ובהלם. "ליפשיץ", הוא צעק, "הגנרל בא לראות אותך". הוא ליווה אותי למפקדה. המפקדה הייתה ריקה באופן בלתי רגיל. באולם המפקדה חיכה לי מפקד המחנה, ששאל בנימה מפחידה על בריאותי. הרחק במסדרון נראתה דמותו של רופא המחנה. נשלחתי לחדרו של המפקד ושם היה גבר בן כארבעים במדי אלוף משטרה. הוא הציג את עצמו כמפקד משטרת קמצ'טקה. בתחילת השיחה הוא אמר לי ששום דבר ממה שאגיד לו לא יכול להזיק לי. אני לא זוכר למה, אבל האמנתי לו, למרות שכבר מזמן למדתי לא להאמין לאף אחד. הוא קרא את המברק של אנה ואמר שהוא מעודכן על כל דבר שמתרחש איתי במחנה. הדבר היחיד שלא היה ברור לו הוא מדוע אנה כתבה שחיי בסכנה. סיפרתי איך יום קודם לכן גררנו בולי עץ בקוטר שהיה גדול מהגובה שלי. חלק מהדרך עבר במדרון של גבעה תלולה ואנחנו רצנו לפני בולי העץ. הרגשתי אז בבירור שאני יכול לאבד את ההכרה. למרבה המזל זה לא קרה, אבל אם זה היה קורה בול העץ היה דורס אותי למוות. שאלתי אותו ישירות אם הצעת החנינה הייתה פרובוקציה. הוא אמר שאמרו להם להוציא את כל הנזיפות מהתיק שלי. זה היה סימן מקדים לחנינה. מתי היא תוצא לפועל הוא לא ידע, אבל הוא אמר שהנושא מטופל ברמות השלטון הגבוהות ביותר. בסוף הפגישה האלוף שאל מה אני רוצה לבקש. ביקשתי יומיים של מנוחה ואת הפסקת התעמולה האנטישמית במחנה. הוא הבטיח שאקבל אותם, אבל במשפט שלאחר מכן הוא אמר שאין אנטישמיות בקמצ'טקה. מצד אחד הוא צדק, במובן זה שבשונה מכל החלקים האחרים של ברית המועצות, לא הייתה שום אנטישמיות ממשלתית בקמצ'טקה. בתגובה סיפרתי לו על גרסת הקונספירציה היהודית לסיפור חייו של היטלר. בפעם הראשונה בשיחתנו כולה, האלוף כשל בלשונו, עצר לשניות אחדות, ואז אמר שהלאום של היטלר הוא באמת סוגיה קשה.

לאחר ביקורו של האלוף חיי במחנה השתנו באופן דרמטי. שעה לאחר ששבתי לעבודה הגיע רופא לאזור שבו עבדנו. הרופא הזה תמיד הדגיש שהוא יותר קצין מרופא, ושגם הידע הרפואי שיש לו מופנה למשימת תיקונם המוסרי של הפושעים. לעתים קרובות הוא סירב לתת סיוע רפואי לאסירים שהנהלת המחנה לא היה מרוצה מהתנהגותם. לאזור העבודה, אני חושב, הוא בא בפעם הראשונה. "ליפשיץ", הוא אמר, "העוזר שלי אומר שלחץ הדם שלך קפץ, לך למרכז הרפואי". כדי ללכת למרכז הרפואי הייתי צריך לקבל אישור מעבר בכמה מחסומים פנימיים של המחנה. הרופא הסביר שניתנה לי זכות תנועה חופשית בתוך המחנה. במרכז רפואי, הרופא, בלי לטרוח להסתכל עלי, כתב שאני זקוק לשני ימי מנוחה מכל העבודות. אחרי ביקור האלוף והאישור מהרופא כל אסיר מכובד ראה כחובה להזמין אותי לשתות איתו תה. כעבור כמה ימים לקחו אותי לבית-החולים לאסירים שממוקם בתוך מחנה אחר באותה העיר.

השחרור

בהשוואה לתנאי המחנה, בית החולים היה גן עדן. ראשית, לא הייתי צריך לעשות שום עבודה. הייתי יכול להסתובב חופשי בתוך שלושה חדרים שבאחד מהם הייתה טלוויזיה. כל האסירים שאושפזו בבית החולים קיבלו אוכל בכמות ואיכות טובות יותר מאשר במחנות. לי היה מקום מיוחד בחדר האוכל ונתנו לי יותר אוכל מאשר למאושפזים אחרים, כנראה מכיוון שהם רצו שאראה פחות רזה. האנשים שאושפזו הגיעו לשם ממחנות שונים בקמצ'טקה וחלק גדול מהם נאסר בגלל פשעים פלילים קשים, לרבות רצח. היה מעניין בשבילי לתקשר איתם. הייתי בבית החולים כמעט שבוע. בערב של ה-15 במארס 1987 נקראתי לחדרו של הקצין התורן, שהודיע שהתקבלה החנינה שלי. הוא הסביר לי שיש לי זכות לעזוב את בית החולים ואת המחנה בכלל בכל רגע, אבל אם אעזוב לפני הבוקר לא יהיה מי שיכין לי תעודת שחרור בגלל שזה היה בסוף שבוע, ואני איעצר על ידי הפטרול הראשון שיפגוש אותי (היו רבים כאלה בעיר). הסכמתי להישאר עד הבוקר. בלילה, כמובן, לא ישנתי. דרך חולה אחר מהמחנה שלי, העברתי לחברי הקבוצה הקטנה שלי הודעה, שבה אמרתי למי אני מוריש כל אחד מהבגדים שלי שנשארו במחנה.

בבוקר, אף אחד לא פנה אלי כאילו שום דבר לא קרה. פניתי אל אחד הקצינים ושאלתי אותו על החנינה. הוא הבטיח לברר, אבל אז נעלם מבית החולים. פניתי לקצין אחר וגם הוא הבטיח לברר ונעלם. ואז התחלתי לנחש שמישהו באמת לא רוצה שאחזור ללנינגרד לקראת פורים. הקצין האחרון שנשאר בבית החולים היה קצין רפואה, והעברתי לו הצהרה בה כתבתי שהפעם הבאה שבה אוכל תהיה רק אחרי השחרור. המצב השתנה רק אחרי שלא הופעתי בארוחות הצהריים והערב. כנראה להנהלת בית החולים היה חבל על המאמצים שלהם להביא אותי למראה בריא. הם מצאו את מסמכי החנינה שלי, החזירו אותי למחנה שלי ושם הוציאו את תעודת השחרור ונתנו לי את הכסף שהרווחתי במחנה ושאנה שלחה לי מראש.

בקמצ'טקה היה בסיס גדול לצוללות גרעיניות, ולכן כדי לגור או אפילו להימצא בה היה דרוש לקבל אישור מיוחד ממשרד הביטחון. הייתי מחויב לעזוב את קמצ'טקה תוך שלושה ימים, וכדי להבטיח שלא אנסה לראות דברים מסווגים הצמידו אלי קצין מלווה מהמחנה. הוא אמר שבשל סופת שלג חמורה, המטוסים מקמצ'טקה לא יכולים להמריא כבר כמה ימים, ואי אפשר אפילו להגיע לנמל התעופה באוטובוס. הם שכרו עבורי חדר עם אמבטיה (!) במלון הטוב ביותר בעיר, כדי שאחכה בו עד שמזג האוויר ישתפר. לפני שהשתחררתי, רציתי להישאר בקמצ'טקה יומיים כדי לטייל בנופים המרהיבים שלה ולקנות הביתה את הדגים המעושנים שיש רק בה, אבל עכשיו החלטתי שאם הרשויות רוצות להחזיק אותי כאן עלי לצאת במהירות.

סיכמתי עם הקצין שניפגש בבוקר במלון, אחרי שהקצין הלך עזבתי את המלון והצלחתי להגיע לשדה התעופה בעזרת משאיות חולפות. בשדה התעופה היו הרבה אנשים שהמתינו לטיסה, כל רצפה הייתה מכוסה באנשים יושבים ושוכבים, אבל הם התרחקו ממני ונתנו לי לעבור. אף אחד לא רצה להתעסק עם אדם מבוגר במדי אסיר.

משפחה וחברים בתחנת הרכבת, מברכים על שובי מהמאסר

ביליתי את הלילה בנמל התעופה בפעלתנות רבה: טילפנתי הביתה ללנינגרד, נהניתי מהעוף הקר במזנון וקבעתי עם הקופאית התורנית שתזמין עבורי כרטיס לטיסה הראשונה למוסקבה, כי לא היו טיסות ישירות ללנינגרד. בבוקר קרה נס קטן: הסערה פסקה, והמטוס למוסקבה, שהיה מקורקע כבר כמה ימים, קיבל אישור להמריא. כמה מהנוסעים שהיו אמורים לעלות למטוס בילו את הימים האלה בעיר ולא הספיקו לצ'ק-אין, כי הכביש לנמל התעופה עדיין היה סגור. נשארו כמה מקומות פנויים והכרטיסים הועמדו למכירה. בהתאם לבקשתי, הכרטיס הראשון היה שלי. הטיסה למוסקבה נמשכה עשר שעות. לפני הטיסה לא ישנתי שני לילות, ניסיתי להירדם בטיסה אבל לא הצלחתי. ממוסקבה נסעתי ללנינגרד ברכבת. בתחנה בלנינגרד חיכו לי הרבה אנשים. כמה מהם הלכו איתי עד לבית שלנו. היו כל כך הרבה אנשים בדירה, עד שבתנו מאשה, בת השתים-עשרה, ניסתה לטפס על הארון כדי לראות אותנו ולשמוע על מה אנחנו מדברים

30/04/1987. בוריס חזר מהצבא

לאחר שהשתחררתי, בננו בוריס, שהיה עדיין בצבא הועבר לבית חולים צבאי. אנה ואני נסענו אליו. אחרי הפגישה עם בוריס, הלכנו לרופא הראשי של בית החולים. על השאלות שלנו לגבי בריאותו של בוריס הוא ענה בכך שמחר ייערכו כל הבדיקות, ולפיהן יוחלט האם הוא יכול להמשיך את שירותו או שהם צריכים לשחרר אותו מסיבות רפואיות. החלטנו להישאר איתו לילה בעיר כדי שנדע כמה שיותר מהר את תוצאות הבדיקה. הרופא הראשי אמר לנו שאין בכך טעם, כי הוא יכול לומר לנו אותן כבר עכשיו. בסוף אפריל בוריס חזר הביתה; הוא אכן שוחרר מוקדם מסיבות בריאותיות. בתעודת השחרור נכתב כי הוא אינו מתאים לשירות בגלל אולקוס. בתעודה היה רשום התאריך האמיתי של האבחנה של המחלה, שהיה עוד לפני שהוא גויס לצבא.

הצגת פורים בדירה שלנו אחרי שחזרתי מהמאסר

שבעת החודשים שבין השחרור שלי לעזיבתנו לישראל היו פעילים מאוד. הדירה שלנו הפכה למקום ציבורי. חגגו בה חגים יהודיים והועברו בה ימי עיון והרצאות רבות, ביניהן הרצאות על ארץ ישראל. לכל הפעילויות האלה באו אנשים רבים, שחלק גדול מהם לא הכרנו בכלל. במשך התקופה הזו, רבים ממסורבי העלייה שחששו בעבר מהשתתפות בכל פעילות כזו הפכו להיות מאוד פעילים, בתקווה שהדבר יעזור להם לקבל אישור יציאה מברה"מ. באו לפעילויות גם יהודים רבים שעדיין לא הגיעו להחלטה בעניין היציאה. רבים מהם באו רק כדי לדבר אחד עם השני, ולפעמים גם כדי להתייעץ. הגיעו גם הרבה אורחים מחו"ל. ביניהם היו נציגים מארגונים יהודיים ונוצריים, פקידי ממשלות זרות ברמות שונות, וביקר אצלנו גם מושל קליפורניה של ארצות הברית. עיתונאים זרים באו לראיין אותנו, לרבות צוותי טלוויזיה מחו"ל. החלטנו להיפגש עם כולם ולספר את כל האמת, בלי לחשוש מההשלכות האפשריות. בלנינגרד התקיימו אז שתי הפגנות של מסורבי עלייה. הראשונה התקיימה ליד מטה המפלגה הקומוניסטית בעיר. לא השתתפתי בה אלא שימשתי כצלם. ההפגנה השנייה התקיימה סמוך לבניין מועצת העיר לנינגרד לאחר מותו של מסורב העלייה, יורי שפיזמן, בדרכו לישראל. הוא לא הורשה להתאחד עם בתו, שגרה בישראל כבר זמן רב, למרות שחלה בסרטן ומצב בריאותו היה קשה מאוד. יחד עם האחרים, בוריס ואני השתתפנו בהפגנה זו. הושטתי את המצלמה האוטומטית לאחד מהידידים שלנו, וביקשתי ממנו לצלם ולהוציא את הסרט מהמצלמה לפני שהמשטרה תיקח אותה. הוא הצליח, והצילומים נעשו ידועים בחו"ל.

עורך הדין ההולנדי שלנו התקשר אלי, ושאל אם אני מסכים שהוא ימשיך לנהל את ענייניה של המשפחה שלנו עד שנעזוב את ברית המועצות. כמובן שהסכמנו. 

אחר-כך, כשנסענו מהארץ לאמסטרדם נפגשנו איתו, הוא סיפר לנו את האפיזודה הבאה. בקיץ 1987 נשא אחד מבכירי המפלגה הקומוניסטית בברה"מ, ששמו היה קורוטיץ', נאום לנציגי האינטליגנציה הסקנדינבית. הוא דיבר על הדמוקרטיזציה בברית המועצות, ובסופו של דבר שאל אם יש למאזינים שאלות. עורך-הדין שלנו קם וסיפר בקצרה את הסיפור שלי – כיצד הכניסו אותי לכלא בימי צמיחה של הדמוקרטיזציה, ואחר כך חננו אותי בלי לציין מה הוא הפשע שלי. אחר כך הוא שאל מדוע עדיין אסור למשפחתנו לעזוב את ברה"מ. קורוטיץ' לא אהב את השאלה, אבל הוא הבטיח לברר את העניין. 

Happy end

ביקור אצל אמי לפני היציאה לישראל. משמאל לימין: גליה (אשתו של גרישה), נטשה (בתם), בוריס, מאשה, גרישה, אמא, אנה

על הרשות לעלות לישראל, רשויות ברה"מ הודיעו לנו שלוש פעמים. בפעם הראשונה, התקשרו אלינו מאוחר בערב, קצת לפני שהתכוונו לצאת למוסקבה, ליריד הספרים הבינלאומי. נציג מחלקת האשרות אמר שהבקשה שלנו נבדקה, התקבלה החלטה חיובית, אך המסמכים עדיין אינם מוכנים. מעולם לא שמענו על הודעות מוקדמות כאלה מאיש. אחרי כמה דקות נציגה אחרת ממחלקת האשרות התקשרה שוב, ואמרה שעכשיו אנחנו לא צריכים לנסוע למוסקבה. עניתי שהנסיעה שלנו אינה קשורה לסירוב העלייה, ולכן ההיתר אינו מבטל אותה. ואז הקול בטלפון נעשה קשה. הנציגה הזהירה שבמידה ואשתתף בפעילות בלתי חוקית, ההחלטה תבוטל. התברר שבמחלקת האשרות התכוונו לעצרת נגד הפעילות של ארגון חדש בשם "זיכרון". העצרת הזאת נאסרה על ידי השלטונות, בניגוד לעצרות אחרות של אותו ארגון עצמו. כבר ידעתי שהמארגנים החליטו במקום עצרת לקיים מסיבת עיתונאים בדירה פרטית. קיום מסיבות עיתונאים לא היה מעשה בלתי חוקי, אבל ממילא לא הייתי בין המארגנים ולא התכוונתי להשתתף בה. מטרת הנסיעה שלנו למוסקבה הייתה יריד הספרים, שבו ישראל השתתפה לראשונה. הנציג הישראלי, שידע לזהות אותנו מראש, אמר שהם הביאו מיכל שלם של ספרים שהם רוצים להשאיר ליהודי ברית המועצות. יחד עם עוד כמה מסורבי עלייה, הוצאנו את הספרים, החבאנו אותם בתיקים שלנו, שמנו אותם בתאים בתחנות רכבת שנקבעו מראש ופעילים יהודיים מערים שונות בברה"מ לקחו אותם משם לכל רחבי המדינה. מעולם לא נודע לנו אם הפעולות האלה היו חוקיות או בלתי חוקיות, שכן אף אחד מאתנו לא נעצר.

ביום האחרון שלנו בברה"מ מתחת שלט לכבוד 70 שנה למהפכה הקומוניסטית

כשחזרנו ממוסקבה, התקשרו אלי שוב ממחלקת האשרות והזמינו אותי לבוא אליהם למחרת לשיחה אישית. חששתי מאוד מאיזושהי הודעה נוראית, כמו "אנחנו נותנים לכם לצאת, אבל בלי הבן שחזר לאחרונה מהצבא". החלטתי לסרב לעזוב את ברה"מ אם לא יאפשרו לכולנו לצאת ביחד. למחרת במחלקת האשרות לא הייתה קבלת קהל, אבל הם נתנו לי להיכנס ומיד לקחו אותי למשרדו של ראש המחלקה. בחדר היו ראש המחלקה וקצינה. שוב שמעתי את אותן מילים: "הבקשה שלך נבדקה, התקבלה החלטה חיובית, אבל המסמכים עדיין לא מוכנים". ואז שמעתי שאלה שהדהימה אותי: "אילו תלונות יש למסורבי העלייה כלפי מחלקת האשרות?". התשובה הייתה טבעית: "אף תלונה, חוץ מהסירוב למתן אישורים לעזיבת המדינה". המפקד התחיל להסביר לי שלא הם אלה שמחליטים על הסירוב, אלא גופים אחרים, שפועלים משיקולי ביטחון המדינה. "אבל מה לגבי סירובים בשל היעדר קרובי משפחה בישראל, או בשל התנגדות של ההורים ליציאת ילדיהם הבוגרים מברית המועצות?" הזכרתי שמות של כמה משפחות שנתקלו בסירובים הספציפיים האלה. המפקד הבטיח לי שהם עובדים על זה. כאן הסתיימה הפגישה שלנו.

כמה ימים לאחר מכן הודיעו לנו שהמסמכים מוכנים ואנחנו יכולים לבוא עם כל המשפחה כדי לקבל אותם. במחלקה הזמינו אותנו לאותה קצינה שנכחה בשיחה שלי עם מפקד המחלקה. היא נתנה לנו את כל המסמכים הנדרשים ואמרה שאנחנו יכולים ללכת, אבל ביקשה ממני להישאר לכמה דקות. אנה נשארה איתי. "ולדימיר בוריסוביץ", היא אמרה בנימוס רב, "לפני הבקשה הראשונה ליציאה היה לך תואר דוקטורט ותפקיד ראש יחידה במכון מחקר; למשפחה שלך הייתה דירה נפרדת. מה גרם לך להחליט לעזוב את ברה"מ?" לא ידעתי איך להסביר לאישה הזאת מה זה להיות יהודי בברית המועצות. היא החלה להציע תשובות מוכנות מראש כמו אנטישמיות ברחוב או אפלייה בעבודה. "יש לך תואר אקדמי?" שאלתי. "כן", היא השיבה, "סיימתי את מכללת המשטרה". "אז למדת את מאמריו של לנין על תוצאות ההתקוממות של 1905. לנין כותב בהם שכאשר השלטונות ברוסיה נתקלים במשברים רציניים, הם מפנים את הכעס של העם רוסי כלפי היהודים". הקצינה הודתה לנו על התשובה ואמרה שאם יהיו קשיים ברכישת כרטיס הטיסה, היא תשמח לעזור לנו.

בדרך כלל אחרי קבלת אישור יציאה נתנו ליהודים רשות להישאר במדינה במשך 2-3 חודשים כדי לעשות שיפוצים בדירה לפני שהיא מוחזרת למדינה, לאסוף ולשלוח דברים אישיים וכדומה. כחריג נתנו לנו אישור לשהות בברית המועצות עד שישה חודשים. הודות לעזרת חברים, הצלחנו להתארגן תוך פחות מחודשיים. ב-1 בנובמבר 1987 טסנו מלנינגרד, ובאותו יום, לאחר שנחתנו בווינה, המראנו לישראל.

ירושלים 2017