זיכרונות


דף הבית זיכרונות לזכרם כתבו לנו

זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 1
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 2
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 3
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 4
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 5
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 6
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 7
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 8
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 9
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 10
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 11
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 12
אבא טרטוטה
יהודי מבעד למראה
ולדימיר ליפשיץ
בסירוב מצד אנשי ברז'נב
אלכסנדר סילניצקי

קטעים מתוך הספר של

אבא ואידה טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק




מימין לשמאל: אידה, מישה ואבא טרטוטה



2. סבא אבא

א. שורשיה של משפחת טרטוטה

הדברים סופרו על ידי מרדכי בנג'מין (טרטוטה) (1944-1852), והועלו על הכתב על ידי אחייניתו טובה אריאלי ביום השנה ה-41 למותו. הגרסה המלאה מופיעה בנספחים.

1. ענף משפחתי של מרדכי טרטוטה

מרדכי טרטוטה (יליד 1820):
אישה - דוברש טובה (ילידת 1820); בן – שמואל אבא טרטוטה
שמואל אבא טרטוטה:
אישה – ווירה סלוצקאה; בנים – שימון, נחום, לייזר, יענקלה-מוישה-שמול-אבא (יעקב) (1970-1897); בת - טאטיאנה
יענקלה-מוישה-שמול-אבא (יעקב):
אישה - פאניה אפשטין (1998-1910); בן – אבא טרטוטה (יליד 1935)
אבא טרטוטה:
אישה – אידה טרטוטה (אבידון) (2017-1930); בן - מיכאל טרטוטה (יליד 1961)
מיכאל טרטוטה:
אישה ראשונה – יונה טרטוטה (צימברוב) (ילידת 1966), אישה שנייה – אירה פיקלני; בנים – דניאל יעקב (יליד 1991), בנימין סימון טרטוטה (יליד 1992)

2. אבי יעקב

שמואל אבא טרטוטה, בנו של מרדכי טרטוטה (יליד 1820), היה סבי מצד אבי. אבי יעקב נולד בשנת 1897 בעיר אומן שבאוקראינה - מקום קבורתו של הצדיק החסידי רבי נחמן מברסלב. בשנים האחרונות נודע המקום כמקום עלייה לרגל בכל ראש שנה, ועשרות אלפי חסידים מכל העולם, כולל ישראל, באים להתפלל על קברו. בדרכונו הסובייטי הופיע השם יעקב אברמוביץ, אך הוא היה ידוע לכול כיענקלה-מוישה-שמול-אבא. אבי הגיע ממשפחה משכילה, אבל הוא עצמו היה נטול השכלה רשמית. הוא עבד, למיטב ידיעתי, כספק במפעל, ולאחר מלחמת העולם השנייה בבית חרושת ובחנות כול בו. משפחות יהודיות בעת ההיא היו גדולות. לאבי היו שלושה אחים, שחיו בלנינגרד, במוסקבה ובאודסה, וכן אחות - טאטיאנה, שמתה מרעב במהלך המצור על לנינגרד. בתחילת שנות השלושים, בהיותו בן 37, הגיע אבי ללנינגרד ועד מהרה התחתן.

3. אימי פאניה

אימי פאניה גריגורייבנה (שם נעוריה - אפשטין) נולדה בשנת 1910 בקייב, אוקראינה. קייב לא הייתה חלק מתחום המושב היהודי שהיה קיים לפני המהפכה, אלא חלק מאזור שיהודים היו מנוּעים מלהתגורר בו בתקופה הצארית, אך מעטים, כגון בעלי השכלה גבוהה וסוחרי הגילדה הראשונה, זכו להיתר מיוחד לחיות בעיר. סבי מצד אימי לימד בישיבה, וכך הורשו הוא ובני משפחתו להתגורר בקייב. הוריי לא היו דתיים. אימי הייתה צעירה בשנים רבות מאבי. היא התפרנסה מעבודות שונות: כתבנית בבית דפוס, קופאית בבית מרקחת ובמכולת.

4. סבתי אדל

סבתי מצד אימי, אדל אברוצקיה (אפשטין), נולדה בקייב בשנת 1879. היא דיברה יידיש טוב יותר מרוסית, והעדיפה בדרך כלל לשוחח בשפה זו, ובמיוחד עם אימי כשלא רצתה שאבין על מה שוחחו. בגלל זה אני עדיין מבין קצת יידיש.

לסבתי היו שלושה ילדים: אמיל (בלידה הוא קיבל את השם שמול-יוסף-הרשוביץ), יצחק (יוסף יצחק) ואימי פאניה. סבתי התגרשה מבעלה וגידלה את שלושת ילדיה בעצמה. הדוד האהוב עליי, אמיל, החל לעבוד בגיל צעיר לפרנסת המשפחה, ולכן לא זכה לרכוש השכלה גבוהה. הוא נשאר רווק במשך שנים רבות, ותמך בסבתי כל ימי חייה.

בכל שנה ארגנה סבתי סדר פסח בביתה, ובמהלכו קרא הדוד אמיל בעל פה את "מה נשתנה" - הדבר היחיד מההגדה שהוא ידע לדעתי. סבתי סיפרה לי שאביה הכיר את שלום עליכם, הסופר היהודי המפורסם, והוא אף ביקר אותם לעיתים קרובות.

היא חזרה על כך שכל הזוועה שמתרחשת במדינה מתרחשת משום שהחבר סטאלין אינו יודע דבר על המתרחש בארצו. "תנו לי ללכת אליו", אמרה, "ואני אגיד לו כיצד אנו חיים". אלה היו הרעיונות של סבתי על "המנהיג והמורה" של העם הסובייטי, "החבר הכי טוב של הספורטאים ושל כל האנושות המתקדמת".

אברהם אברוצקי

5. ענף משפחתי של אברהם אברוצקי

אברהם אברוצקי:
אישה – צורא שרה מלכה; בת - אדל אברוצקיה (אפשטין)
אדל אברוצקיה (אפשטין):
בעל - הירש (גרישה) אפשטין (יליד 1879); בנים - אמיל (שמול-יוסף-הרשוביץ) (יליד 1904), יצחק (יוסף יצחק) (1989-1906); בת - פאניה טרטוטה (אפשטין) (1998-1910)
פאניה טרטוטה (אפשטין):
בעל - יענקלה-מוישה-שמול-אבא (יעקב) 1970– 1897)); בן – אבא טרטוטה (יליד 1935)
אבא טרטוטה:
אישה - אידה טרטוטה (אבידון) (2017-1930); בן - מיכאל טרטוטה (יליד 1961)
מיכאל טרטוטה:
אישה ראשונה – יונה טרטוטה (צימברוב) (ילידת 1966), אישה שנייה – אירה פיקלני; בנים – דניאל יעקב (יליד 1991), בנימין סימון טרטוטה (יליד 1992)
אמיל (שמול-יוסף-הרשוביץ) אפשטין:
אישה - מרי גירשובה
יצחק (יוסף יצחק):
אישה - פולינה פילשטין (1992-1905); בן - אלכס (סשה) אפשטין (יליד 1931), אנטולי אפשטין (יליד 1938)
אלכס (סשה) אפשטין:
אישה - לובה דולגין (2016-1932); בן – יורי אפשטין (יליד 1954), ליאוניד אפשטין (יליד 1959)
יורי אפשטין:
אישה - טאניה אפשטין (בוחגלטר) (ילידת 1954)
ליאוניד אפשטין:
אישה - סבטלנה קפרובסקאה (ילידת 1964)
אנטולי אפשטין:
אישה – קלרה אפשטין (ילידת 1938); בן – מארק אפשטין (יליד 1965); בת – אלה אפשטין (גרויסמן) (ילידת 1960)
אלה אפשטין (גרויסמן):
בעל – אלכס גרויסמן (יליד 1958); בנים – אריאל גרויסמן (יליד 1986), אלון גרויסמן (יליד 1988)
מארק אפשטין:
אישה ראשונה – אירינה אפשטין (ילידת 1970); בנים – איתי אפשטין (יליד 1991), לבי אפשטין (יליד 2001), לירן אפשטין (יליד 2003)



6. האחים של סבתי

אחד מאחיה של סבתי, משה, היה בחזית בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך כבר בימיה הראשונים של המלחמה נפצע בברכו. הוא אושפז בבית חולים, ומאז במשך כל חייו נותר נטול יכולת לכופף את ברכו.

דוד יעקב, בנו של אחיה האחר של סבתי, יוסף, נלחם גם הוא בחזית. הוא נפל בשבי הגרמני, ובזכות עורו הכהה עלה בידו להציג את עצמו כקראי. הגרמנים השתמשו בו כמתורגמן. הוא הצליח להימלט מן השבי ונלחם ביחידת פרטיזנים, אך שם עלו יחסיו עם מפקדו, שהיה אנטישמי, על שרטון עקב ויכוח על גורלם של השבויים הגרמנים שלכדו. מפקדו הוציאם להורג, אך יעקב טען שיש לשלחם לחקירה ולמשפט כחוק במוסקבה.

כאשר נכבש האזור שבו פעלו הפרטיזנים על ידי חיילים סובייטים, דיווח המפקד כי יעקב "הגן על גרמנים" לכאורה. בית המשפט גזר עליו עשר שנות מאסר במחנה. למזלו של דודי, השופט שגזר את דינו היה יהודי, ולכן ניצל מעונש מוות. הוא ריצה את עונשו בעיר וורקוטה, ולאחר שחרורו נאסר עליו להתגורר בערים הגדולות. דוד יעקב נשאר להתגורר באותו אזור, ושם גם התחתן. כאשר הורשה לחזור ללנינגרד, כבר היה אב לשלושה ילדים.



7. קרובי משפחה אחרים

בן דודי סשה אפשטין עדיין מתגורר בלנינגרד. הוא ואשתו לובה מגיעים לישראל כמעט מדי שנה, ובארץ מתגורר אף בנם הבוגר, יורי, מאז שנת 1990. סשה הוא בנו הבכור של דודי יצחק. בנו השני, טוליה אפשטין, ואשתו קלרה מתגוררים בישראל מאז שנת 1976. יש לי בני דודים נוספים. אחד מהם, אליק טרטוטה, חי באודסה, וחשש לשמור איתי על קשר, במיוחד לאחר שהופיעו מאמרים בעיתונים על פגישותיי בלנינגרד עם "סוכני הציונות העולמית". לאחר זמן מה הוא היגר לארצות הברית.

שתי בנות הדוד שלי מצד אבי, אלה אלכסנדרובסקאיה (טרטוטה) ואחותה הצעירה, סבטלנה סמירנובה (טרטוטה), מתגוררות במוסקבה. שתיהן ביקרו אותנו בישראל. בן דודה של אידה, אריק אבידון, מתגורר בלנינגרד, ובנו רומן חי זה זמן רב בישראל.

רבים מקרוביי הרחוקים מתגוררים בישראל מאז שנת 1919. אחת מהן, טובה אריאלי, כתבה את סיפורה של משפחת טרטוטה והרכיבה את עץ המשפחה. ברשותי ספרה בגרסתו העברית.

בשנת 1914, בגיל 21, היגרה אחותה של סבתי אדל, חיה-איטה, עם בעלה לארצות הברית. היא הייתה צעירה בהרבה מסבתי. סבתי אמרה שלפני המהפכה היה ניתן לעזוב את רוסיה בחופשיות. תמורת חמישה רובלים ששילמו לקצין המשטרה הוא הנפיק להם דרכון בינלאומי.

בארצות הברית נולדו לחיה-איטה שתי בנות - רוזה ופרנצ'סקה. סבתי התכתבה עם אחותה הצעירה, ובשנת 1936 הגיעה חיה-איטה ללנינגרד לבקר את קרוביה. בעת הביקור העניקה סבתי לאחותה רובלים כדי שתוכל לשלם בהם בעת ביקורה ברוסיה, ואחותה הבטיחה לשלוח לה בתמורה מכונת כתיבה מארצות הברית. משחזרה הביתה הן התכתבו בנושא, אך יום אחד נעצרה סבתי על ידי אנשי קג"ב שחקרו אותה היכן נמצאת אותה מכונת כתיבה, שסבתי לא קיבלה כלל.

הדודנית האמריקאית האחרת שלי, דנה (נכדתה של חיה-איטה) הייתה סטודנטית למשפטים בשנות השבעים, והתמחתה אצל אירן מניקובסקי, שהובילה את אחד הארגונים שלחמו למען חירותם של יהודי ברית המועצות. לגמרי במקרה היא נתקלה ברשימת מסורבי העלייה של לנינגרד, שבה צוין שמנו וכתובתנו. היא שלחה אלינו מכתב ופתחנו בהתכתבות. הכרנו אישית את דנה ומשפחתה כעבור שנים רבות כשהיא באה לביקור בישראל, ואנו ביקרנו אותה בארצות הברית.

אשתו הראשונה של בננו מישה הייתה ממשפחת צימברוב של מסורבי העלייה. שנים לפני שהכיר את אשתו, ב-3 בינואר 1988, בטיסה שבה עזבנו את ברית המועצות ויצאה לווינה, נפגשנו לגמרי במקרה במטוס. מלבדנו הייתה במטוס רק משפחה אחת שעלתה מווינה לישראל. כל השאר, ובהם משפחת צימברוב, בחרו להגר לארצות הברית, ודרכינו נפרדו.



ב. פינוי לנינגרד

נולדתי בשנת 1935 בלנינגרד, וחייתי שם בכל שנותיי ברוסיה (למעט שלוש שנים שבהן הייתה העיר מפונה). כאשר תקף היטלר את ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, התגוררנו בבית כפרי באוקראינה, ובקושי רב הצלחנו לחזור ללנינגרד.

אבי לא היה בחזית. במשרד הגיוס הצבאי הוא החל להשתעל בפניו של הקומיסר הצבאי, ואמר שהוא חולה בשחפת, ולכן שוחרר משירות צבאי. לדודי אמיל היה "כרטיס לבן" (שחרור מהצבא) עקב כיבים בתריסריון. משפחתנו לא הייתה פטריוטית במיוחד, אם כי לפי דבריו של בן דודי טולה, דוד יצחק גויס כמהנדס, נשאר בעיר הנצורה, ואף נפצע בתחילת המלחמה, ולאחר מכן קיבל פטור משירות.

באוגוסט 1941 עזבה כל המשפחה את לנינגרד לדרום אורל לעיר טרויצק. באותה עת לא היה אכפת לנו לאן להימלט, ובטרויצק גרו קרובי משפחה של דודה פולינה, אשתו של דוד יצחק. ב-24 באוגוסט 1941 עלינו בסערה לרכבת, חפצים הושלכו פנימה דרך חלונות, ואנו נדחקנו בצפיפות מבעד לדלתות, אך הרכבת לא יצאה לדרך באותו יום, אלא רק למוחרת בבוקר. כפי שהתברר אחר כך, הרכבת שיצאה יום קודם הופצצה על ידי הגרמנים ליד תחנת רכבת. ראינו גם מטוסים גרמניים, הם הקיפו אותנו וחגו מעלינו, אך לא הפילו פצצות.

נסענו לטרויצק במשך כשלושה שבועות. הייתה זו עיר קטנה לפי סטנדרטים רוסיים, וכל הבתים היו בתי עץ חד-קומתיים. בבניין האבן היחיד בן שתי קומות נמצאה תחנת המשטרה. שכרנו חדר בבית שבו התגוררה בעלת הבית בחדר אחד, בחדר אחר התגוררה משפחה טטרית בת שלושה ילדים, ובחדר נוסף – חמשת בני משפחתי - הוריי, דודי הרווק, אמיל, סבתי אדל ואני. בחצר עמדו צריפים עבור הבקר, ובקיץ היו אוספים המקומיים את הפרות ומוציאים אותן מדי יום למרעה מחוץ לעיר.

תחילה קנינו עז, ומאוחר יותר החלפנו אותה - בתוספת פיסת בד של מעיל וחליפה - בפרה. אימי טיפלה בפרה, אשר לאכזבתנו נתנה רק ליטרים בודדים של חלב ביום. הפרה הוחלפה בפרה אחרת, אבל היא נתנה חלב עוד פחות. לפיכך היא הוחלפה בפרה שלישית, אשר הניבה 12 ליטר ליום. המשפחה הכינה שמנת חמוצה מהחלב, ומהשמנת החמוצה הוכנה חמאה. לאחר כל זאת לא נותר עוד חלב למכירה. כאשר נולד עגל לפרה, הוא הוחזק בחדר שלנו במשך שבועיים, ואז החליפו אותו בחלב.

אבי עבד בבית חרושת כלשהו, והדוד אמיל עבד בבית חרושת ליצור מגפי לבד. הוא היה היחיד במשפחה שהייתה לו הזכות לקבל לחם לבן בעקבות החמרה במצב הכיב שממנו סבל. בטרויצק הוא נותח בהצלחה. לפני כן הבטיח פרופסור ידוע ממוסקבה בשם ריס לבצע בו ניתוח "אם לא תהיה מלחמה", לדבריו. דוד יצחק חי בנפרד מאיתנו עם משפחתו. הוא היה מהנדס בניין במקצועו, ועבד בתחום התמחותו.

בתקופה זו נרתמתי גם אני לפרנסת המשפחה. במהלך המלחמה חולקו כרטיסיות של קופונים לחלוקת מזון לאוכלוסייה. הקופונים חולקו עבור כמות מוקצבת של לחם ומוצרים אחרים אשר לא היו תמיד במלאי. קופונים נחתכו מתוך הכרטיסיות על ידי המוכרים, נבדקו ודווחו. לילדים נתנו בעלי החנויות משימה - לסדר ולהדביק את הקופונים על דף כדי להקל את ספירתם.

כשהגענו לטרויצק הייתי בן שש. יום אחד הלכתי ברחוב, ומולי עברה קבוצת נערים ונערות מקומיים. אחת מהם הייתה הרבה יותר מבוגרת ממני, ונראה שהייתה מנהיגת החבורה. הם הכו אותי קצת, והבהירו לי שזה מכיוון שאני יהודי. באותו יום קיבלתי את השיעור הראשון באנטישמיות בחיי, ומאז אני אסיר תודה על השיעור הזה. את השיעור השני קיבלתי בבית הספר, כשהלכתי בשנת 1943 בגיל שמונה לכיתה א בטרויצק.

אף במקום כה מרוחק כטרויצק היה בית תפילה יהודי אחד לפחות, וביום כיפור הלכה סבתא אדל, שצמה באותו יום, להתפלל שם. בעיר התגוררה קהילה גדולה של יהודי פולין שנמלטו לברית המועצות מהכיבוש הגרמני. עם זאת, כמה מהם, רובם חברי הארגון הציוני בית"ר, נשלחו מייד לגלות או למחנה ריכוז עם הגעתם לברית המועצות. היהודים הפולנים קיבלו תמיכה כספית כמובן מארגון הצדקה היהודי-אמריקאי "ג'וינט".

התיידדנו עם כמה משפחות של פולנים פליטים. הם ניסו להמשיך לנהל את חייהם באורח שבו הורגלו בפולין לפני המלחמה, ואיכשהו הם הצליחו. פעם הוזמנתי למשפחה פולנית לארוחת צוהריים. הארוחה הייתה מורכבת מכמה מנות, ועוזרת בית הגישה אותן לשולחן. זה עשה עליי רושם גדול... בהזדמנות הראשונה שהייתה להם עזבו כל הפולנים ושבו למולדתם, כמה מהם אף טרם תום המלחמה.

דודי אמיל, שהיה איש נפלא וצדיק, התאהב בנערה פולנייה מקסימה. היא הסכימה להתחתן עם דודי, אבל בתנאי אחד - שהוא ייסע איתה לפולין, אבל סבתי לא נתנה לדודי רשות לעשות זאת. במשפחה שלנו היא הייתה הקובעת ודיקטטורית מוחלטת, ופקדה לא רק על הילדים והנכדים, אלא גם על אחיותיה ואחיה. כתוצאה מכך נשאר הדוד אמיל רווק כמעט עד סוף ימיו.



ג. חזרה ללנינגרד

לאחר שגרנו בטרויצק במשך שלוש שנים (1944-1941), שבנו ללנינגרד, והחזרה לא הייתה קלה: במשטר הסובייטי שררה מערכת "פרופיסקה" - לאזרח אין זכות בחירה חופשית של מקום המגורים. לא היה ניתן לרכוש דירה - רק להחליף. לכל שינוי בדיור נדרש אישור מהרשות המקומית. אף שהמשפחה שלנו התגוררה לפני המלחמה בלנינגרד, נאלצו גברים להתגייס לעבודה בעיירה קטנה באזור לנינגרד כדי להשיג את זכות השיבה.

נסענו חזרה ללנינגרד בקרונות שנועדו להובלת סחורות או בעלי חיים. לקרון שלנו הוכנסו עשר משפחות ורכושן, ועל חפצינו המקופלים ישנו. הרכבת נסעה לאיטה, נעצרה לעיתים קרובות, והמתינה בתחנות במשך זמן רב. המסע נמשך כשלושה שבועות.

כאשר הגענו ללנינגרד, התגוררנו תחילה עם אחיה של סבתי, משה. שני החדרים שלנו בדירה המשותפת, שבה התגוררו תשע משפחות, ושבה גרנו לפני הפינוי, ניתנו על ידי השלטונות למשפחה אחרת שנותרה בלנינגרד במהלך המצור וביתה נפגע. בני המשפחה התירו לנו להתגורר באחד מהחדרים הללו, ובהמשך פינו גם את החדר האחר, והוספנו להתגורר בדירה זו במשך 13 שנה עד שנת 1957.

בלנינגרד הרגשתי במלוא האנטישמיות, ולא רק ברחוב. גרנו ברחוב ליגובסקאיה, שנחשב למחוז פשע ידוע לשמצה מאז ימי הצאר. בכיתה שלי היו כמה בריונים איומים, וכן בבית הספר כולו. לעיתים קרובות העליבו אותי והרביצו לי. בימים ההם לא ניחנתי ברוח לחימה, ומלבד זאת, הייתי היהודי היחיד שם. בסופו של דבר העבירו אותי הוריי לבית ספר אחר הממוקם במרכז העיר, אם כי בסוף המלחמה התגוררו בחצר בית הספר ילדים מחוסרי בית שחיו בפתחי הביוב. למדתי שם מכיתה ב עד כיתה י. המצב בבית הספר הזה היה סביר, ובכיתתי למדו ילדים יהודים רבים. כשסיימתי את הלימודים, היו כמחצית מהתלמידים יהודים או יהודים למחצה.

בית הספר היה מיועד רק לגברים. החינוך המשותף בברית המועצות החל מאוחר יותר, כשנה לאחר שסיימתי את לימודיי. למדתי היטב, אבל לא הייתי תלמיד מצטיין. ידעתי היטב מתמטיקה, ואף השתתפתי באולימפיידות. לכיתתנו לא ניתנה ולו גם מדליה אחת, אף שהיה לנו תלמיד מצטיין בשם אברבוך - חצי יהודי אך אנטישמי (גם זה קורה). החינוך בבית הספר ברוסיה הסובייטית היה טוב, לפחות בערים הגדולות, אך בוגרי בתי הספר הכפריים היו בעלי הכשרה גרועה מאוד, גם אלו שקיבלו מדליות זהב.



חלק 2==>
דף הבית זיכרונות לזכרם כתבו לנו