זיכרונות


דף הבית זיכרונות לזכרם כתבו לנו

זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 1
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 2
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 3
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 4
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 5
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 6
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 7
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 8
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 9
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 10
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 11
אבא טרטוטה
זיכרונות לא עצובים מהעבר הרחוק
חלק 12
אבא טרטוטה
יהודי מבעד למראה
ולדימיר ליפשיץ
בסירוב מצד אנשי ברז'נב
אלכסנדר סילניצקי

פסח 1977

תמרה קזקביץ' מעלה זיכרונות:

ב-2 באפריל 1977 החליטו פעילי העלייה של לנינגרד לחגוג את חג הפסח היהודי באופן מאורגן, בצוותא ועם מצות ומוזיקה יהודית בהתאם למסורת. החגיגה בצוותא אינה זרה

לסובייטים – הלוא כל חיינו בברית המועצות לימדו אותנו על חשיבות הקולקטיב.

לפי רשימות שהוכנו והוברחו למערב על ידי פעילים באופן בלתי חוקי, היו באותה עת בעיר כ-150 משפחות יהודיות שהיו במצב של סירוב במשך שנה עד שמונה שנים. הרשימות כללו רק את אלה שלא חששו למסור את שמם וכתובתם לפעיל שלנו שהיה בתורנות בימי שישי ברחוב ז'ליאבוב ליד OVIR. אינני יודעת מה המצב בערים אחרות, אבל בלנינגרד יהודים שהגישו בקשה לעלות לישראל קיבלו תשובות בדרך כלל בימי שישי. לכן כדי לעדכן את הרשימות, הספיק איסוף הנתונים פעם בשבוע. עם הזמן השתנתה פרקטיקה זו, ו-OVIR החל להזמין אנשים גם בימי שבוע אחרים, ואז נהיה קשה יותר לעדכן את הרשימות.

נשוב לפסח 1977: כמאה איש הביעו את רצונם להשתתף בחגיגה. מארגני האירוע אספו שישה רובלים מכל אחד, שכרו מראש מסעדת פועלים ברחוב פולטאבסקאיה לכל הערב, והזמינו כמובן את כל הדרוש לחג למעט מצות. מכיוון שמסעדת פועלים זו לא הייתה מסעדה של ממש, ולא הייתה אמורה להיות שם תזמורת או מוזיקה בכלל, הביאו לשם מראש נגן תקליטים. מובן שביקשו מהנהלת המסעדה לחבר את נגן התקליטים לחשמל, ולוודא שהכול פועל כשורה. קבענו את תחילת האירוע ל-19:00 בערב. מובן שלא יכולנו לספר להנהלת המסעדה את האמת ולהגיד להם שמאה איש יבואו לחגוג את חג הפסח היהודי, ולכן אמרנו להם שזו תהיה מסיבה לכבוד חתונת כסף של אבא טרטוטה ואשתו.

ידענו שהקג"ב עוקב אחר סירובניקים, ולכן התנהלו ההכנות בזהירות ובסתר. באף שיחת בטלפון לא הוזכר הנושא. אף אחד מהמשתתפים לא היה אמור לדעת את כתובת המסעדה. כולם היו אמורים להיפגש ביציאה מתחנת הרכבת התחתית "פלוש'ד ווסטניה", ורק שם מסרו אבא טרטוטה וטוליה אפשטין לכל אחד מאיתנו כרטיס ברכה ובו הכתובת ודבריו של בני קריק מספר של באבל: "ואינך צריך לזכור את כל השטויות האלה".

הכול הוכן בזהירות רבה, והכול נכשל. כאשר הגענו בעלי ואני לחדר האוכל בסביבות השעה 18:00, הייתה הדלת סגורה. 12-10 איש כבר עמדו ברחוב. הזמן עבר, האנשים הגיעו, ודלת כפולה מוצקה, בתחתיתה עץ, והיא מזוגגת למעלה, נותרה סגורה. בפנים חשוך, אין תנועה. היה רושם שיש לנו כתובת שגויה. פתאום התקרר והחל לרדת שלג. רבים התלבשו קלות באופן חגיגי, אבל כאן הם נאלצו לעמוד בקור במשך כמעט שעה. גברת בשמלת ערב ארוכה החלה לדפוק על הזכוכית כדי שייפתחו. אין תשובה. ואז היא הסתובבה והחלה לנגח בדלת בנעליה האופנתיות. עוברים ושבים החלו להתאסף סביבנו. לבסוף הופיע מישהו מהצוות ואמר שחדר האוכל סגור "מסיבות טכניות", ושהאירוע שלנו התבטל.

מספר האנשים גדל, וקהל הצופים גדל גם הוא. זאת בדיחה - כל כך הרבה יהודים במקום אחד! ולא בשדרת לרמונטוב, שם נמצא בית הכנסת, אלא ברחוב פולטאבסקאיה. אבא וטוליה באו, והם דרשו לפנות למנהלת. המנהלת הסבירה שמשהו אינו בסדר במטבח שלהם, והבטיחה: "אל תדאגו, הכסף יוחזר לכם!"

היה ברור: אנשי הקג"ב גילו את התוכניות שלנו... לא רחוק מאיתנו היו שני שוטרים שנשאו מכשירי קשר, ודיווחו למישהו על המתרחש. ואז, לאחר שנראה שקיבלו הוראות, הם התקרבו והצהירו בקול רם: "אזרחים יהודים! נא להתפזר! חדר האוכל סגור". כמה זוגות עזבו בתחושה שהחג כבר נהרס, ואין זה ברור איך ייגמר הדבר, אבל רובם נשארו.

אבא וטוליה התבקשו שלא להתפזר. הם נכנסו למכונית, אני הצטרפתי אליהם, ונסענו למלון "אוקטיאברסקאיה", מאחר ששכן בקרבת מקום - בתחנת הרכבת "מוסקבה". במסעדה נשאלנו בכמה אנשים מדובר, וטוליה ענה באקראי: "75 איש". עובד המסעדה ענה: "לא, איננו יכולים לקבל אנשים רבים כל כך!" מיהרנו למסעדת "יוניברסל" שברחוב נבסקי. חזרנו על שאלתנו, וקיבלנו את אותה תשובה. "ברור שהם התקשרו לכל המסעדות הקרובות", אמר טוליה.

חזרנו לרחוב פולטאבסקאיה והחלטנו לנסות שוב את המזל ב"אוקטיאברסקאיה". כדי שלא לעורר חשד, החלטנו שניכנס בקבוצות של ארבעה או חמישה אנשים ונתיישב בשולחנות שונים. כך עשינו. מסעדה ריקה למחצה התמלאה עד מהרה ביהודים רועשים. מלצריות משועממות, שקודם לכן שירתו שתי קבוצות קטנות של תיירים זרים בחלקים שונים של האולם הענק, החלו להתרוצץ.

התזמורת ניגנה שירים סובייטיים, והזמרת שרה למיקרופון. אחד מאיתנו ניגש למוזיקאים וביקש שינגנו את "הבה נגילה". הנגנים החליפו מבטים - הריקוד היהודי לא היה ברפרטואר המאושר. הבעיה נפתרה במהירות בעזרת עשרה רובלים, ומוזיקה תוססת נשמעה. כשלושים איש הגיעו לאמצע המסדרון, אחזו ידיים והחלו לרקוד ולשיר בעברית. אחר כך סודרו כל השולחנות היהודיים כשולחן אחד ארוך, ואבא וטוליה הכינו חבילות של מצות.

המלצרית הראשית, בלונדינית בחליפת מדים כחולה, הבינה שהיהודים רימו אותה, ושכעת צריך לחכות לצרות. היא רצה לאורך השולחן שלנו וצעקה: "אי אפשר להעביר שולחנות! אין אוכל חם! לא נגיש לאיש! עזבו!" אין זה קל כל כך לסלק ממסעדה אנשים שמתנהגים יפה, משתעשעים, שרים שירים ורוקדים, אך נעשו מאמצים: התזמורת השתתקה והנגנים התחילו לקפל את כלי הנגינה. עם זאת, אנו יכולים לחגוג גם ללא ליווי של כלי נגינה - התחלנו לשיר שירים יהודיים - מי יודע מה, מי זוכר מה. מישהו רץ לחנות והביא כמה בקבוקי יין, כריכים ותפוחים.



10.1 חנוכה 1978

רואלד (אליק) זליצ'ונוק מעלה זיכרונות:

גליה אשתי ואני היינו חלק מקהילת הסירובניקים היהודים. היחס של רשויות השלטון לקהילה זו ולקהילת מתנגדי השלטון ("דיסידנטים") התאפיין באותם הימים בדיכוי וברדיפות. אף שהמקרה המתואר להלן נראה הרפתקה מצחיקה, המרחק בין הרפתקה מצחיקה לדיכוי אמיתי היה קטן מאוד. כמה מאיתנו הבינו זאת כבר אז. גם האחרים הבינו זאת מהר מאוד, כאשר הרשויות - לאחר תקופה קצרה של בלבול קל שהתעורר משום שהפעילות החברתית, התרבותית והדתית של יהודי ברית המועצות הייתה חדשה להן - החלו להתנהג באכזריות ובגסות רוח.

ובכן, בנובמבר 1978 באחד מהשיעורים שבהם למדתי עברית באולפן של מישה נוסובסקי - באותם הימים סטודנט למתמטיקה באוניברסיטת לנינגרד - הודיע אחד הנוכחים שתלמידי כל האולפנים בעיר מוזמנים לחגוג ביחד את חג החנוכה הקרב. מייד התעוררו שאלות בנוגע לפעילות: האם היא חוקית? האם היא מסוכנת? "הפעילות תהיה במסגרת החוק", נאמר להם. "נשב במסעדה, נשתה, נאכל, נשיר. אין מה לפחד, אך לא כדאי לספר לאף אחד".

ההערה האחרונה הייתה במקומה, אך מישה, התומך בפתיחוּת מוחלטת, חשב אחרת. אז נזכרתי כיצד גיליתי את כתובת האולפן של מישה: נעזרתי בידידנו הטוב, מדען מפורסם, פסיכופרמקולוג פרופסור איזאסלאב פטרוביץ לפין. לאחר שנודע לו שאני רוצה להתחיל ללמוד עברית, הוא יצר קשר עם חברתו, אמה סוטניקובה, אחת העורכות של כתב העת "יהודי ברית המועצות", שיצא לאור בסתר, והיא מסרה לו את מספר הטלפון. השתמשתי במספר זה בזהירות יתרה, ולאחר כמה ניסיונות נפגשתי בתחנת המטרו "גוסטיני דבור" עם סשה גנוסוב, הפעיל היהודי שלא הכרתי עד כה. זיהינו זה את זה בעזרת סימן שנקבע מראש – שנינו היינו צריכים להחזיק עיתון מסוים. לאחר שיחה סתמית (ואולי לא) לחש לי סשה באוזן לאן עליי להגיע ומתי.

נשוב לחנוכה 1978: באחד השיעורים הבאים הודיעו לנו באיזה תאריך ובאיזו שעה יש להגיע לתחנת מטרו "פלוש'אד ווסטאנייה", ושהמסעדה כבר הוזמנה, אך נקבל את שם המסעדה רק במקום המפגש. ביום שנקבע פעלנו לפי ההוראות, הגענו לנקודת האיסוף, ושם לחשו לנו: "סעו לתחנת המטרו 'גוסטיני דבור'". לאחר שהגענו לתחנת המטרו הזו, לחשו לכל אחד מאיתנו באותו אופן את שם המסעדה: "מטרופול".

והנה, סוף סוף, אנו (כמאה איש – תלמידים מכמה אולפנים עם בני זוגם, וכמה מהם עם ילדיהם) עומדים על יד המרכז המסחרי "גוסטיני דבור", בדיוק מול הכניסה למסעדת "מטרופול", ומה אנו רואים? תמונה מוזרה: אנשים בחלוקים לבנים ובמסכות גזה רפואיות רצים מ"מטרופול" ובחזרה עם דליים ומשאבות. פתאום ראיתי "אחד משלנו" נכנס למסעדה - אדם רזה במעיל עור בעל זקן אפרפר ופרופיל יהודי טיפוסי. (הוא לא השתנה בהרבה בארבעים השנים האחרונות - רק מעיל העור נעלם. נראה שאין בו צורך בישראל החמה.) היה זה אבא טרטוטה. הוא יצא מהמסעדה כעבור זמן רב, זמן שבמהלכו הסבירה לו מנהלת המסעדה את המצב: המסעדה נסגרה בדחיפות כי גילו בה את נגיף החזרת. המנהלת התנצלה, והחזירה לו את הכסף ששולם עבור ההזמנה.

המשכנו לעמוד ולחכות, כי חשבנו ש"הראש היהודי" בוודאי תכנן תוכנית חלופית. ואכן, קיבלנו את היעד הבא – המסעדה "זאסטוליה" בפינת נבסקי וליטייני - ולשם הלכנו ברגל. גליה ואני היינו בין האחרונים שהגיעו למסעדה. האולם כבר היה מלא באנשים שבאו לחגוג את חג החנוכה. לפני שהספיקו לקבל הזמנות מהאורחים, כבר הניחו המלצריות בשולחנות קנקני מים וצלחות עם לחם, כפי שהיה מקובל במסעדות באותם ימים. בינתיים החליטו מארגני האירוע שלא לבזבז זמן, וגרישה קנוביץ, האחראי לסמינר לענייני היסטוריה, החל בהרצאתו על החג, מקורותיו ומשמעותו. (לאחר עלייתו לארץ התגורר גרישה כל השנים בקיבוץ סאסא שבצפון ליד גבול לבנון.) ההרצאה הייתה מעניינת מאוד, ואף נגני להקת המסעדה התקבצו ליד האולם והקשיבו.

לפתע נשמעה צעקה: "המסעדה עומדת להיסגר. נא לפנות את האולם מייד!" ובפתח האולם הופיע קצין משטרה בדרגת אלוף משנה מוקף בשוטרים. דרגת אלוף משנה נחשבה לדרגה בכירה מאוד במשטרה, ולכן חשבתי בצחוק: אולי גם חיל האוויר בדרך? למרות הדרגה הגבוהה נמשכה ההרצאה במקביל לוויכוח עם השוטרים. בינתיים פינו השוטרים את כל שאר אולמות המסעדה. אורחי המסעדה רק הרוויחו, כי לא נדרשו לשלם עבור מה שהם הספיקו לשתות ולאכול. בתום ההרצאה קמנו כולנו ממקומותינו והתחלנו לצאת. בדרך החוצה חלפנו על פני שוטרים שעמדו צמודים זה לזה לאורך הדרך מהאולם עד דלת היציאה מהמסעדה.

כך הסתיימה החגיגה המאורגנת. כולם המשיכו לביתם כדי להשלים את החג בבית.



10.2 חנוכה 1978

יוסף רדאי מעלה זיכרונות:

את החגיגה ארגנו "הסירובניקים" הוותיקים – אלה שבקשתם לעזוב את ברית המועצות סורבה במשך שנים. נכחו תלמידים שלמדו באולפנים (ובהם גם אני) וכן חברי מועדון הנוער היהודי.

חברי מועדון הנוער היהודי נהגו להיפגש בסופי שבוע למשחקי כדורגל בין "הפועל" ל"מכבי", וכל שחקן לבש חולצה שעליה הוטבע ציור של מגן דוד ענק. בשער של אחת הקבוצות עמד לעיתים יזיה (יצחק) קוגן, רב מכובד לעתיד, ואני התרוצצתי במשרוקית כשופט והפרעתי להם לשחק. התמניתי לתפקיד לא בגלל ידע רחב בכדורגל, אלא כי כולם ידעו שעסקתי שנים בספורט באופן די רציני: השתתפתי באליפויות לנינגרד בהיאבקות, והייתי מדריך קרטה. (שניים מהוותיקים המוזכרים למעלה התאמנו אצלי.)

לאחר משחק כדורגל המשיכו כולם - השחקנים, האוהדים (במיוחד האוהדות) וכמובן השופט - לדירה של אחד מהצופים בקהל: שירים בעברית, קצת יין, והעיקר - אווירה. חיי המועדון המשיכו גם בערב – בדרך הרצאה בנושא ההיסטוריה היהודית.

נשוב לחגיגה: כשהגענו לנקודת המפגש, כבר ידעו כולם שהמסעדה "הלכה", והחלטנו לשלוח שליחים שירוצו לחפש מקום חלופי. סשה בלקין ואנוכי רצנו ריצה מטורפת לאורך שדרות נבסקי לכיוון המסעדה שבה הצלחנו לבסוף לחגוג. הכול היה כמו בסרט בורקס זול: הגענו למסעדה עם לשון בחוץ, ושם אומרים לנו שאת המטבח כבר סגרו, שהלהקה לא הגיעה (בכל מסעדה נחשבת הייתה מוזיקה חיה באותם זמנים), ושאין מה לחפש...

החלטנו להפוך מציונים מקומיים לתיירים מגרוזיה (שאותם אהבו במסעדות תמיד - הם היו מגיעים עם הרבה כסף, אוכלים הרבה, ומשאירים טיפים גדולים). המעבר מאוהבי ציון לגרוזינים התחולל בִִּן רגע – סשה בלקין השחום ואני בפרצופי הלא סלאבי לבושים במעילי עור התחלנו לדבר בשפה זרה כלשהי (כנראה גרוזינית) – אני כבר הייתי מסוגל לדבר עברית בקושי ובמשפטים פשוטים, וסשה בלקין השתדל לחזור על כל מילה אחרונה שאמרתי. אחרי שאמרנו למנהלת המשמרת במסעדה שבעוד עשרים דקות תבוא לכאן קבוצת תיירים מגרוזיה, היא הייתה בהלם, ולא יכלה להאמין שהתמזל מזלה במשמרת שלה. תשובתה הייתה: "מעולה. עד שהקבוצה שלכם תגיע, יעבוד המטבח, ונקרא לנגני הלהקה שיבואו מייד". לא התווכחנו איתה.

באמצע חגיגת הציונים המתחזים - שכללה נאומים, הרצאות ושירה, בשעה שהחוגגים טרם הספיקו לשתות יין, אך כבר הספיקו להשתכר מעצם הפגישה ההמונית - הגיעו שוטרים שבראשם אלוף משנה ואנשי קג"ב. (מסכנה מנהלת המשמרת!) לאחר ויכוח ממושך (משא ומתן?) הסכים אלוף המשנה שפיקד על המבצע להצעתנו שנתפזר מייד לאחר שנשיר שיר אחד נוסף (אבל איזה שיר!). והנה מגיע רגע השיא של החגיגה: קמנו כולנו ושרנו בעמידה את "התקווה", וכל השוטרים, ובראשם אלוף המשנה, עומדים עמידת דום וממתינים בסבלנות לסיום ביצועו של ההמנון. כך צריך להיות.

לאחר סיום כזה של החג עדיין בער האדרנלין, והדם עדיין רתח בכלי הדם. אחד "הוותיקים", איליה גינזבורג, הזמין את מי שמעוניין אליו הביתה להשלמת החגיגה - השלמה שלוותה בהרבה אלכוהול, שקפים רבים של ישראל ומקרה דרמטי אחד, אך זה כבר שייך לסיפור אחר.



11. אזהרה

בתחילת ינואר 1978, כשאידה ואני הלכנו לתומנו ברחוב, ניגש אלינו צעיר זר ומסר לנו הזמנה לקג"ב לשיחה. שאלה מעניינת: איך הוא זיהה אותנו במקום הומה אדם? נראה שהתמונות שלנו במחלקה היהודית בקג"ב היו באיכות טובה מספיק.

בשעה שצוינה בהזמנה הגעתי למחלקת תגים של "הבית הגדול" ברחוב קאלייב 10. הוציאו לי תג כניסה זמני, ופקיד הוביל אותי לבניין הראשי לחוקר קראבצוב, שניהל איתי שיחת אזהרה במשטרה בחודש שעבר. קראבצוב הושיב אותי מאחורי שולחן ברזל המחובר לקיר, והציע לי לקרוא את אחד הסעיפים בכרך עבה שסומן כ"סודי". הסעיף הכיל רשימה של איסורים שלהם מחויב כל אדם שעובד במפעל ביטחוני. בין היתר היה כתוב בו כי לעובדים שיש להם גישה למידע מסווג אסור להיפגש עם אזרחים זרים. הזכרתי לחוקר שאינני קשור זה זמן רב לעבודה "סודית", ושלכן הכללים הללו אינם חלים עליי, אך משום מה הוא לא הסכים איתי.

אחר כך הראה לי החוקר צו סודי של המועצה העליונה של ברית המועצות (מתברר שהיו צווים כאלה!), כמדומני מ-25 בדצמבר 1972. בצו היה כתוב שניתן לפתוח תיק פלילי לאנשים שקיבלו אזהרה כתובה על איסור המגע עם אזרחים זרים. צו זה התייחס לספסרים שעסקו במסחר עם תיירים זרים ולזונות שעסקו בזנות עם אזרחים זרים, אבל כשרוצים ניתן להחיל את הצו גם על אחינו הסירובניקים.

נכתב במקום פרוטוקול שהכיל אזהרה כזאת, אך כשהתבקשתי לחתום עליו, סירבתי ואמרתי שיש לי כלל - לא לחתום על שום דבר בקג"ב. יתר על כן, אף ניסיתי לעבור מהגנה למתקפה ואמרתי שאני רוצה לכתוב תלונה לבוס החשוב ביותר שלהם – יורי אנדרופוב. קראבצוב השיב כי לחתימה שלי אין משמעות - חתימות של שני עדים מתחת לפרוטוקול מספיקות. באשר לתלונה ליו"ר הקג"ב של ברית המועצות, אי אפשר לפנות אליו ישירות, אלא יש לשלוח תלונה לראש מחלקת קג"ב של לנינגרד והאזור.

הוא נתן לי כמה דפי נייר, והתחלתי לכתוב תלונה על המעשים הלא חוקיים של קציני קג"ב, שבגין רצוני לעלות לישראל פוגעים בפרטיות שלי, באים למקום עבודתי ולביתי. כתיבת התלונה ארכה די הרבה זמן, וסבלנותו של החוקר פקעה. קראבצוב השמן קם בקושי מאחורי שולחנו הענק כדי לראות מה אני כותב. בראותו כי התלונה הייתה ממוענת לאנדרופוב, הוא הביע חוסר שביעות רצון, אך לקח את התלונה והרשה לי ללכת הביתה.

אינני מאמין שתלונתי הגיעה ליו"ר של הקג"ב, אך מאז לא הגיעו עוד עובדי סוכנות זו לעבודתי או לביתי. הם מצאו דרכים אחרות להפעיל לחץ על משפחנו, אך זה שייך לסיפור אחר.



<== חלק 4 חלק 6==>
דף הבית זיכרונות לזכרם כתבו לנו