זיכרונות

4. עברית

א. לימוד עברית בברית המועצות

בשנות השישים בלנינגרד, העיר השנייה בגודלה ובחשיבותה בברית המועצות, "ערש מהפכת אוקטובר", הייתה האווירה הפוליטית נוקשה יותר מאשר במוסקבה. הרשויות המקומיות נשאו עיניים לעבר הנחיות הבירה, והאמינו שעדיף להפריז ביד הקשה מאשר להפגין חולשה. יהודים רבים התבוללו ועשו מאמץ להשתלב בתחומי תעסוקה שבהם ניתנה להם דריסת רגל תוך ניסיון להסתיר את יהדותם במידת האפשר.

עובדת קיומה של מדינת ישראל הייתה ידועה להם כמובן, אך טרם פרוץ מלחמת ששת הימים היה נדיר שבמשפחה יהודית חשבו על אפשרות המעבר לישראל. עם זאת, החוגים הציוניים המחתרתיים בלנינגרד כבר פעלו אז בהנהגתם של דוד צ'רנוגלאז, ולדימיר מוגילבר, הלל בוטמן ושלמה דרזנר, והחלו לקום אולפנים ביתיים ראשונים להוראת השפה העברית. לאחר מלחמת ששת הימים פנו כמה פעילים והגישו בקשה להגר מברית המועצות לישראל. פעילות זו הגיעה לידיעת הציבור הרחב בשנת 1970 עם פרסום מעצרם של משתתפי "פרשת המטוס".

לפיכך דיכאו שלטונות לנינגרד את הפעילות הציונית במשך זמן מה, אך העלייה היהודית לישראל החלה. רשת אולפנים צמחה בעיר. המורים היו יהודים קשישים מן הרפובליקות הסובייטיות הבלטיות, אשר למדו עברית לפני הכיבוש הסובייטי בשנת 1940, וכן צעירים שסיימו ללמוד לפחות את חלקו הראשון של ספר הלימוד "אלף מילים."

אידה ואני התחלנו ללמוד עברית בשנת 1972, עוד לפני שהגשנו בקשה לעלות ארצה. אחד ממורינו הראשונים היה בני חייקין, מסורב עלייה יליד ריגה, המתגורר כיום בישראל. לאחר שכנועים רבים מצידנו הוא ניאות לבסוף ללמדנו. השיעורים התקיימו בדירתו. בין תלמידיו של חייקין היו מורים שהיו עתידים ללמד עברית מאוחר יותר, כגון לב פורמן, שפעל רבות ליצירת רשת של אולפנים בעיר, וחברנו האומן יבגני אבזגאוז. הקבוצה מנתה שמונה אנשים, שלמדו כולם עברית בעזרת עותקים של "אלף מילים" בהעתקה ביתית.

למדנו שנתיים אצל חייקין, ואז התחלנו ללמד את עצמנו. אבזגאוז הוא ששכנע אותי להתחיל ללמד אחרים, וזאת לא משום ששלטתי בשפה היטב, אלא כתוצאה ממחסור עצום במורים. העיקרון היה פשוט: משסיימת ללמוד שלושה שיעורים, עליך לחלוק את הידע שלך עם אחרים. בקבוצה הראשונה שלי נטלו חלק בני מישה, בן דודי טוליה אפשטין, אשתו קלרה ואידה. בסך הכול מנתה הקבוצה כ-11-10 אנשים. השיעורים התקיימו בביתנו. לא כולם הצליחו להחזיק מעמד עד סיום חלקו הראשון של הספר, אך העקשנים ביותר, כגון בן דודי טוליה אפשטין, הפכו למורים בעצמם.

באותה תקופה השתלטה אידה, מתרגמת מאנגלית לרוסית בהכשרתה, על שיטה להוראת אנגלית מדוברת - "אנגלית בתמונות" - שפותחה על ידי רודולף טננבאום. גם אני הצלחתי ללמוד ממנו במשך חודשיים, והתלהבתי כל כך מהשיטה, עד שכתבתי גם אני, למרות הידע הדל שלי בעברית (יש לי כישרון מוגבל מאוד לשפות, ועד היום אינני שולט בעברית שליטה ממשית), את הספר הראשון שלי ללימוד עברית על בסיס שיטה זו, ובמשך כמה שנים השתמשתי בו להוראה, עד שהגיע לידינו ספר הלימוד המצוין "הבט ושמע".

עם תלמידיי שהפכו מאוחר יותר למורי עברית בעצמם נמנו טוליה אפשטין, בוריס גרנובסקי, נלי שפיזמן, לנה קייס וגרישה דיקר. בשלב מסוים החלה גם אידה ללמד עברית לקבוצת יהודים קשישים. בשנת 1976 נערך במוסקבה כנס בינלאומי בנושא התרבות היהודית, ולכבודו כתבנו אידה ואני הרצאה על הוראת העברית בשיטת טננבאום. בכנס לא הושמעה ההרצאה שלנו ולא הרצאות אחרות - הרשויות עשו הכול כדי למנוע את הכנס, שכינו "התכנסות ציונית".

5. סמיזדאט

התחלתי להכין ולהפיץ סמיזדאט – כתבים אסורים בהפקה ביתית - בשנת 1974, השנה שבה התחלתי ללמד עברית, עקב מחסור בחומרי לימוד בשפה העברית. נאלצנו לצלם באמצעות מצלמה כל עמוד, לפתח ולהדפיס בביתנו. כמה מהתלמידים יכלו להכין עותקים לעצמם, אך הרוב המוחלט נזקק לעותקים שהכנתי בביתי. סייע לי מאוד יורה שפיזמן המנוח, שהצליח למצוא צלמים אמינים לביצוע העבודה. סירבתי במתכוון לערוך היכרות עימם, כדי שאם איעצר ואיחקר, לעולם לא אוכל לדווח עליהם.

בנוסף לספרי הלימוד הכנו יורה ואני עותקים של ספרים, בעיקר מסדרת "ספריית העלייה", שהובאו על ידי תיירים מחו"ל. בהדרגה יצרנו ארכיון גדול של סרטי צילום, שהיה צורך לאחסנם במקום כלשהו. ביקשתי מידידי סרגיי רוטפלד (כיום הוא מתגורר בירושלים) למצוא מקום מסתור לארכיון הסרטים. הוא הסכים והחזיק אותו בדאצ'ה שלו ליד לנינגרד. הדבר היה סיכון גדול עבורו. כאשר נזקקנו יורה ואני לקלטת כלשהי, הביא אותה סרגיי.

חילקנו עותקים של הספרים באולפנים, לא רק בלנינגרד. עותקי סמיזדאט נשלחו למוסקבה אל יוסף ביגון, ויקטור פולמאכט ואחרים, וכן לריגה, וילנה ואף בירוביג'אן. בזמן היותי בקיץ 1985 בעיר אירקוטסק במסגרת משלחת גאולוגית (רציתי לראות את הטייגה על חשבון המדינה) פגשתי את הגבאי של בית הכנסת המקומי, היחיד שפעל בסיביר באותה תקופה. במשך כמה שנים היה בינינו ברטר - שלחנו ספרי תפילה, תפילין ומזוזות לאירקוטסק, והם שלחו לנו מצות ולוחות שנה שהם עצמם הפיקו.

דרך נוספת ליצירת הסמיזדאט, מלבד שיטת הצילום, הייתה באמצעות מכונת כתיבה. שתי הדרכים היו כשרות מבחינת החוק הסובייטי, כל עוד לא נחשב התוכן המשוכפל על ידי הקג"ב לאנטי-סובייטי. מסורב העלייה ולדימיר איליץ' דראגונסקי, שהיה פרופסור חבר לשעבר במחלקת המרקסיזם-לניניזם, היה אחראי להדפסת הסמיזדאט באמצעות מכונת כתיבה. בנוסף, זניה מצקין ז"ל מצא עבורנו קלדנית. גם אותה לא פגשתי עד שז'ניה הציג לי אותה ממש לפני שעזב לארצות הברית.

באשר לציוד ההעתקה האמיתי, כגון זירוקס, לאדם מהרחוב לא הייתה גישה אליו, ובמוסדות היא הוחזקה בחדר נפרד ונעול. כדי להדפיס עותקים רבים ממסמך באופן רשמי, היה עליך לקבל אישור מהמחלקה הראשונה, שבה עבדו קציני הקג"ב, ולא הייתה אפשרות אף לחלום על הזמנה פרטית בבית הדפוס היחיד של המדינה. ראשית, בתי הדפוס לא הורשו לקבל הזמנות מאזרחים, ושנית, על כל חומר מודפס - לא רק על כל גיליון של עיתון או מגזין, אלא על עלון ואף על תוויות של גפרורים - היה צורך לקבל אישור מהצנזור.

הכרנו היטב את ויקטור בריילובסקי ואת גולפנד יורה המנוח, וסיפקנו להם חומר לכתב העת "יהודי ברית המועצות". אידה תרגמה פרקים מאנגלית מספרו של אלי ויזל "הלילה", שגם הוא הופיע בכתב העת. איגור רייכלין כתב מאמר לכתב העת "על האטימולוגיה של מקור המילה יהודי".

בעיר טשקנט הכרנו את ההיסטוריון רומן רביץ (שנפטר אחר כך בישראל), שכתב על תולדות האוזבקים במהלך היום, ובערבים עסק בנושאים יהודיים. בכתב העת "יהודי ברית המועצות" פרסם תחת שם בדוי שני מאמרים על האנטישמיות של קרל מרקס ופרידריך אנגלס.

בשנת 1982 החל לצאת לאור בלנינגרד מגזין "אלמנך היהודי בלנינגרד". הוא נערך בתחילה על ידי יורי קולקר, אדוארד ארליך, יעקב גורודצקי וגרגורי וסרמן, ולאחר מכן על ידי מיכאל בייזר וסימן פרומקין. תפקידי בכתב העת היה העתקה והפצה. בנוסף לשני היומנים שהוזכרו, שכפלנו דראגונסקי ואני חומרים שחשבנו למעניינים. יום אחד קיבלנו אוסף באנגלית ששמו "אנטישמיות - ההיסטוריה של האנטישמיות מימי קדם עד ימינו". כל מסורבי העלייה שהכרנו נרתמו לתרגום הספר. למרבה הצער, תרגום זה אבד.