17. פריצה

באוגוסט 1981 נשדדה הדירה שלנו. הגנֵבה נראתה מוזרה מאוד: משני זוגות הג'ינס ששכבו לידנו נלקח רק זוג אחד, ומשני מכשירי ההקלטה נלקח רק מכשיר אחד. יתר על כן, שמנו לב שהעיניות בדלתות של דירתנו ושל שכנינו היו מכוסות מבחוץ ברצועות נייר. דיווחנו מייד למשטרה, ושני שוטרים באו לחקור אותנו. משום מה הפרידו ביני לבין אידה לשני חדרים שונים, כפי שהיה במהלך החיפוש.

נזכרנו שחברתנו ליודה סימובסקיה, שבהיותה סירובניקית עבדה כסוכנת ביטוח, סידרה לנו בעבר פוליסת ביטוח דירה בתור מתנה ליום הולדתי. פנינו לחברת הביטוח, ונאמר לנו שחברת הביטוח תפנה למשטרה כדי לקבל מהם אישור של אירוע הגנֵבה, ואז נוכל לקבל החזר כספי בגין דברי ערך שנגנבו. אבל במשטרה סירבו לאשר את אירוע הגנֵבה בתואנה שהאדם הנשדד, כך ניסחו זאת, מנהל "אורח חיים אנטי-חברתי". עובדת חברת הביטוח שהודיעה לנו על כך הייתה מופתעת מאוד, ואמרה שזו הפעם הראשונה שבה נתקלה בהסבר כזה.

הסיפור לא נגמר בכך. כעבור זמן מה, כשחזרנו הביתה, שמנו לב שהעיניות בדלתות של דירות השכנים מכוסות שוב בפיסות נייר. היה נדמה שנעשה ניסיון נוסף לשדוד אותנו, אך משהו השתבש. כעבור שנה וחצי הציגה לנו המשטרה בחור צעיר שנחשד בביצוע כמה פריצות כולל בדירה שלנו. נערכה חקירה, ובמהלכה הודה הבחור וסיפר מה גנב ואיך. עם זאת, מעולם לא קיבלנו פיצוי.

18. קשרים בינלאומיים

לא היה לנו שום ספק כי רק פרסום מצבנו במערב יכול להגן עלינו מפני המשטר הטוטליטרי העוין. ואכן, כל הזמן חשנו בתמיכה פוליטית, מוסרית וכלכלית מצד חברינו בארצות הברית ובאירופה. המגעים איתם החלו בשיחה טלפונית מלונדון בסתיו 1973. מייקל שרבורן התקשר על פי בקשת "קמפיין הנשים למען יהודי ברית המועצות". הוא דיבר באנגלית, וכשדיברה איתו לא הרגישה אידה בנוח, כי לא היה לה ניסיון בניהול שיחה עם דוברי אנגלית. לאחר מכן הגיעו מאנגליה תמרה בריל וג'ין גאפין. עם הנשים הנחמדות האלה נוצר קשר חברות ארוך שנים. בהמשך הן הגיעו ללנינגרד יותר מפעם אחת עם בעליהן וילדיהן, וכשעלתה משפחת בריל לארץ, נמשך הקשר שלנו.

בדצמבר של אותה שנה ביקרו אצלנו הפעילה למען יהודי ברית המועצות מארצות הברית שירלי גולדשטיין ובתה גייל. הן הגיעו בקבוצת תיירים מארצות הברית. הקבוצה שלהן שהתה במלון "לנינגרד", ושירלי הזמינה אותנו לבקר במלון. באותם ימים לא היה קל לאזרח סובייטי מן השורה להיכנס למלון השייך לרשת "אינטוריסט" – מלונות אלה היו מיועדים לתיירים מחו"ל, והרשויות השתדלו תמיד למנוע כל מגע בינם לבין אזרחים סובייטים. בכניסה למלון היה צריך להציג דרכון פנימי. זה אומר שאתה חושף את עצמך כאדם שיש לו קשר עם אזרחים זרים, ואף פעם לא תדע איך זה יכול להסתיים מבחינתך. זה הפחיד רבים, אך לנו לא היה מה להפסיד. התברר ששירלי הזמינה אותנו כדי למסור לנו שקית עם דברים שכנראה אספה מכל חברי הקבוצה שלה, וזה העמיד אותנו במצב מביך. ניסינו לסרב, אבל שירלי התחילה לשכנע אותנו ואמרה שהיהודים היו עוזרים לבני עמם מימי קדם.

"תגידי לי, אידה", שאלה שירלי, "אם זו לא הייתה הסבתא שלי אלא שלך שהיגרה מרוסיה, האם לא היית רוצה לעזור לי?" כשהזמנו אותה לבקר אצלנו, לא חשבנו שדירה בת שני חדרים לשלושה דיירים תיראה בעיני מבקרים מחו"ל מקום מגורים של אנשים דלי אמצעים. כפי שהתברר, טעינו.

לאחר היכרותנו עם שירלי הוכנסו שמותינו לרשימות של ארגונים יהודיים זרים שונים ושל בתי כנסת רבים, ואז החל זרם של שליחיהם, שביקרו אצלנו בהמוניהם. הביקור הבא, שזכרתי במיוחד, היה ביקורה של איירין מניקובסקי, שעמדה בראש הארגון האמריקאי "המועצה המאוחדת למען יהודי ברית המועצות". איירין ביקשה מאיתנו להזמין קבוצת סירובניקים לפגוש אותה. אחרי שדיברה איתם, היא התיישבה ליד השולחן והתחילה לכתוב צ'קים - 25 דולר לכל אחד. לאזרחים סובייטים היה אסור להחזיק דולרים או כל מטבע זר אחר, אך היה ניתן להמיר את הצ'קים בשוברים מיוחדים שאותם היה אפשר לממש בחנות מיוחדת - "בריוזקה". חנות זו הייתה מיועדת לתיירים זרים ולאלה שחזרו מחו"ל ונשאר להם מטבע זר.

בתחילת שנות השבעים התקיים מערך סיוע למסורבי עלייה באמצעות משלוח חבילות לברית המועצות דרך חברת "דינרמן" שבלונדון. זה היה חלק מהתוכנית המשותפת של "הג'וינט" ומדינת ישראל בנושא סיוע כספי ליהודי ברית המועצות. התוכנית הייתה סודית, ושמה "עזרה בדרך". עם קבלת הזמנת הגירה לישראל היה יהודי סובייטי מקבל בדואר מישראל חבילה, שהכילה מוצרים שעבורם היה ניתן לקבל בין מאתיים ל-300 רובל, וזאת הייתה תוספת מכובדת לתקציב המשפחתי הדל. היו מקרים שבהם קיבלו חבילות כאלה אנשים שאף לא חשבו לעזוב את ברית המועצות, ורבים מחבריי ניסו לשכנע אותי להילחם בתופעה זו, אך החלטנו שלא להתערב, כי הנזק היה קטן, ואילו האפקט התעמולתי היה גדול.

הממשלה הסובייטית לא השלימה עם תמיכתם של ארגונים זרים ביהודים הסובייטים שהכריזו בגלוי על רצונם לעזוב את ברית המועצות, ובמיוחד אם מדובר בפעילים. נוצרה רשימה שחורה, ולפיה הוחרמו החבילות שהיו מיועדות לפעילי עלייה. מובן שגם משפחתנו הייתה ברשימה זו. שליחי ארגונים יהודיים רבים היו מגיעים לברית המועצות בדרך כלל בתור תיירים. הם היו מביאים דברים יקרי ערך, כגון מכנסי ג'ינס, ספרי אומנות, רשמקולים ומצלמות, וכן תרכיזים של מרקים ושוקולד לבן, שאותם היה אפשר לשלוח לפעילים שהיו בכלא ובמחנות. הובאו גם ספרי לימוד עברית, ספרות ציונית, ספרי תפילה ופריטים דתיים אחרים. בדרך חזרה לקחו איתם השליחים למערב בקשות לקבל הזמנות מישראל, מכתבי מחאה ובקשות אישיות של סירובניקים. היינו מספרים לאורחים מחו"ל על האירועים האחרונים בחיינו, ודנו איתם במהלכים שכדאי לבצע מחו"ל לתמיכה במאבקנו.

מסירת החבילות שהביאו שליחים זרים לא עברה תמיד באופן חלק. היו מקרים שכמו נלקחו מסרטי מתח. למשל: שני צעירים מנורבגיה הגיעו ללנינגרד באונייה שהפליגה לשיט בים הבלטי. הם קבעו איתנו פגישה ליד הנמל, ונתנו לנו תרמיל גב כבד מלא בספרות ציונית. הבחורים סיפרו לנו כי לפני עזיבת האונייה היו צריכים כל הנוסעים לעבור ביקורת מכס. ואז, לפני שעלו פקידי המכס לאונייה, זרקו הבחורים את תרמיל הספרים האסורים לרציף דרך אשנב.

רושם עז עשה עלינו בשנת 1975 ביקור קבוצה מארצות הברית שכללה את מייסדי הוועדות האזוריות לתמיכה ביהודי ברית המועצות. בין חברי הקבוצה היו מדען החלל לואיס רוזנבלום מקליבלנד, הבעלים והעורך של עיתון סיי פרומקין מלוס אנג'לס, שהדהים אותנו בידע המבריק שלו ברוסית, רופא השיניים בוב וולף מפלורידה ועורך הדין מסן פרנסיסקו זאב ירוסלבסקי. מאוחר יותר נטלו כולם חלק נכבד במאבק למען חירותם של יהודי ברית המועצות.

בשנת 1975 עזבו לארצות הברית חברינו אירינה וליאוניד לוטווין, ושם הכירו את לין זינגר, מנכ"לית "המועצה המאוחדת למען יהודי ברית המועצות" שבלונג איילנד. בני הזוג לוטווין קישרו אותנו עם לין, ומאז במשך שנים רבות היא טלפנה אלינו, והגיעה ללנינגרד יותר מפעם אחת. נוצרה בינינו מערכת יחסים קרובה מאוד, ועד סוף ימיה החשיבה אותנו לין לבני משפחתה.

בתמימות חשבנו שארגונים ציבוריים שהיו איתנו בקשר, כגון "המועצה המאוחדת למען יהודי ברית המועצות", "הוועידה הלאומית בנושא יהודי ברית המועצות", "מאבק הסטודנטים למען יהודי ברית המועצות" ו"קמפיין הנשים למען יהודי ברית המועצות", משתפים פעולה ביניהם ומשתפים את המידע שהעברנו בטלפון ובאמצעות שליחים. מאוחר יותר התברר שזה לא היה כך: כמעט כולם התחרו זה בזה ונאבקו על תחומי השפעה. במיוחד נכון הדבר בנוגע ל"וועידה הלאומית בנושא יהודי ברית המועצות", ובמידה פחותה בנוגע לכל השאר. למזלנו באותו זמן לא ידענו דבר על מאבקי הכוח ביניהם.

בשנת 1976 ביקרו אצלנו אניד וורטמן וקוני וג'ו סמוקלר מפילדלפיה. מאוחר יותר בזיכרונותיה כתבה אניד: "שמחתי על ההזדמנות לפגוש את אבא ואידה. אני זוכרת את ספרו של אבא ללימוד עברית. אני זוכרת את החמימות ואת מצב הרוח הטוב, את תקוותיהם לעלות לישראל. הבנתי איזה קשיים הם חוו ועל איזה מכשולים הם התגברו כדי לעלות לישראל. התרגשתי מאוד, ולאחר שחזרתי לארצות הברית, החלטתי לפתוח במאבק על החופש לעלות לישראל".

זרם השליחים והמבקרים היה כה גדול שלא היה אפשר לזכור את כולם. במשך 15 שנות סירוב ביקרו בביתנו אורחים זרים מדי שבוע בממוצע, ולפעמים היו שלושה ביקורים ביום. החלטנו להשתמש בספר אורחים, שבו רשמנו מי הוא מי, ואף הדבקנו את כרטיסי הביקור שהותירו לנו האורחים. בשנת 1981 הוחרם ספר זה במהלך חיפוש משטרתי בדירה. לכן היינו צריכים לפתוח ספר חדש, ואותו העברנו ממש לפני נסיעתנו לישראל לאורחים מארצות הברית באני ופרנק ברודסקי, והם הוציאו אותו בהצלחה מברית המועצות. אילו היינו לוקחים את הספר איתנו, היו מחרימים אותו במכס ללא ספק.

בשנת 1980 ביקרה אצלנו אסתר דורפלינגר מישראל. באותו קיץ לא הייתי בבית – הייתי עם קבוצת חברים סירובניקים ב"שבשקה" ("חלטורה, עבודה לא רשמית") בכפר ליד לנינגרד, שם נשכרנו לבנות בית מעץ. אסתר אמרה לאידה כי בעת שהייתה יהודייה, המירה את דתה והאמינה בישו כמשיח, עברה מארצות הברית לישראל, ועתה היא מטיילת ברחבי העולם, מטיפה לאמונתה, ואוספת כספים ליהודים נזקקים. לאחר ביקור זה היא ביקרה אותנו שוב, ושאלתי את האורחת בלהט (כמעט תחקרתי) על אמונותיה הדתיות. כשהבנתי שאסתר אינה מתכוונת להמיר אותנו לאמונתה, נהיינו חברים.

מאז הייתה אסתר מבקרת אותנו מדי שנה. פעם רצתה לתת לנו 10,000 דולר. סירבנו לקבל את הכסף הזה. הסברנו לה כי אסור לנו להחזיק מטבע זר, והמלצנו לה להעביר דולרים ללין זינגר. עם זאת, כעבור זמן מה הגיעה אלינו חברה פינית של אסתר, מאריקה רומר, שהייתה גם היא מיסיונרית. היא מסרה לנו מתנה מאסתר - קופסת מפיות נייר. אחרי שפתחנו את הקופסה, מצאנו כי בין המפיות מונחות... שטרות של עשרה רובלים. בסך הכול היו שם 10,000 רובל.

באותם הימים זה היה סכום ענק - השכר הממוצע במדינה היה 170 רובל, ורכב עלה 5,000 רובל. נבהלנו. אמרנו למריקה כי היא מסכנת את עצמה, וכי היא הייתה עלולה להיעצר בגבול. ביקשנו ממנה שלא לעשות זאת שוב. עם זאת, לאחר שנה או שנתיים היא חזרה על אותו תרגיל. הכסף הזה, מטבע הדברים, לא נועד לנו באופן אישי, והוצא לצורכי הציבור. הידידות שלנו עם אסתר דורפלינגר נמשכה גם לאחר שעזבנו אידה ואני את ברית המועצות. ראינו בביתה בישראל בני עמים שונים, לרבות ערבים. כולם האמינו באותה אמונה ואהבו את ישראל.

אני זוכר כיצד בתחילת שנות השמונים נפגשנו אנו, קבוצת פעילי לנינגרד, במלון בלנינגרד עם חבר הקונגרס האמריקאי צ'רלס וניק, אחד ממחברי התיקון לחוק שקשר את חופש היציאה מברית המועצות למתן מעמד מועדף ביותר לברית המועצות במסחר עם ארצות הברית. חבר הקונגרס האמין כי אם יינתן לברית המועצות מעמד מועדף, הסובייטים יאפשרו ליהודים לצאת. אנו מצידנו הבענו פה אחד את התנגדותנו למתן מעמד כזה: קודם על הסובייטים לאפשר ליהודים לצאת באופן חופשי, ורק אז יש להעניק להם הטבות במסחר. מאוחר יותר נודע לנו שבנושא זה דיבר וניק גם עם הסירובניקים במוסקבה ובטביליסי – ותגובתם הייתה דומה.

זמן מה לאחר ביקורו של וניק הגיע באותה מטרה מארק לוין, אחד מראשי "הוועידה הלאומית בנושא יהודי ברית המועצות". שאלתי אותו אם הוא קרא את הספר "12 הכיסאות" של אילף ופטרוב, שבו נקבעו תנאי מכירת הכיסאות: "כסף בבוקר, כיסאות בערב". נראה שעקרון המסחר הזה מצא חן בעיניו. כשיצאנו אחרי הפגישה, אמר לי הסנטור שהוא בהחלט יקרא ספר זה.

רושם חזק נותר לאחר הפגישות עם ההיסטוריון והסופר האנגלי הנודע סר מרטין גילברט, מחבר יצירה בת שבעה כרכים – הביוגרפיה של וינסטון צ'רצ'יל. הוא ביקר אותנו לראשונה בשנת 1983 בזמן שיעור עברית, ובביקורו השני בלנינגרד בשנת 1986 ביקר אותנו שוב. באחד מביקוריו נאסר עליו לבקר יהודים מסורבי עלייה. סר מרטין האמין שזה סוג של לחץ עליו. באותם ימים כתב על פעילותו של ראש ממשלת בריטניה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ורמזו לו כי המנהיגים הסובייטים יעדיפו מאוד אם הוא יתאר "כראוי" את תפקידו של יוסף סטאלין ואת תרומתו לניצחונן של מדינות הקואליציה האנטי-נאצית על גרמניה.

הפונקציונרים הסובייטים לא הביאו בחשבון שגילברט אינו מאלה שיאפשרו למישהו לתפעל אותם נגד רצונם. גם אחרי איסור הפגישות המשיך גילברט להיפגש איתנו, ובדרך כלל נפגשנו בבתי קפה בעיר. יש לציין כי סר מרטין הצליח בקלות להתחמק ממעקב. במשך שנים רבות שלח לנו גילברט מדי שבוע גלויות ומכתבים קצרים מאזורי העולם שבהם ביקר. הוא הביא בחשבון שלא כל דברי הדואר מגיעים אלינו, ומִספֵּר תמיד את מכתביו. הקשר עם הסופר נמשך גם לאחר שעזבנו את ברית המועצות.

גם ביקורו של מרווין וורמן מפילדלפיה היה חשוב מאוד. כמעט כל האורחים הזרים שלנו שאלו איך הם יכולים לעזור במאבק שלנו. בביקורו הראשון של מרווין ישבנו בספה שלנו ודיברנו איתו על נושא זה במשך תשע שעות. התברר שיש לו הבנה עמוקה בנוגע למהות המשטר הסובייטי ולאסטרטגיה שהמערב צריך לנקוט כדי להשיג הקלות בתנאים של הגירת היהודים. מאז היינו מציעים לעיתים קרובות לאורחים רבים אחרים להתקשר לאדם שדעותיו זהות לדעתנו בעניינים אלו. החברוּת שלנו עם מרווין וליילה אשתו נמשכת עד עצם היום הזה. נציין כי הקהילה היהודית בפילדלפיה נטלה חלק פעיל מאוד במאבק למען יהודי ברית המועצות. בנוסף לוורמן נמנו עם אורחינו באני ופרנק ברודסקי ורבים אחרים. אחד מבתי הכנסת המקומיים אף "אימץ" אותנו.

את כמה מהדברים שהביאו האורחים שלנו מחו"ל מכרנו בחנויות יד שנייה, ואת השאר חילקנו בשם לין זינגר לנזקקים. בכסף שקיבלנו ממכירת הדברים השתמשנו לשכפול ספרי לימוד עברית ופרסומי סמיזדאט, לנסיעות לאסירי ציון, למשלוחי חבילות לבתי כלא ולמחנות עבודה ולסיוע למשפחותיהם של האסירים.

היו מקרים שבהם סייעו לנו במלאכתנו יהודי לנינגרד שהצליחו לעזוב את ברית המועצות לפני האחרים. למשל: אלכסנדר גלר השאיר לנו 300 רובל עם יציאתו לארצות הברית. ארנסט נרימסקי תרם את החבילה שקיבל מחו"ל, ובוריס רוצ'קאן שלח מכנסי ג'ינס עם תייר אמריקאי.

בין עובדי הקונסוליה האמריקאית בלנינגרד היו מי שהיו בקשר עם פעילים יהודים. אחד מהם, סגן קונסול דניאל (דן) גרוסמן, צעיר יהודי מקסים מסן פרנסיסקו, דיבר רוסית ועברית, והרוסית שלו הייתה טובה כל כך, שמי שפגש אותו לראשונה היה יכול לחשוב כי הוא הגיע מאחת הרפובליקות הבלטיות הסובייטיות. דן סיפר לנו שסבו היה מרוסיה. לאחר מהפכת 1917 ברח סבו עם משפחתו לסין, ומשם עבר אביו של דן לארצות הברית. במשפחתו ידעו את השפה הרוסית, והדיפלומט לעתיד השתדל לשמור עליה. לעיתים קרובות הוא היה מזמין אותנו עם עוד כמה מחבריי אליו הביתה. אצלו בבית ראינו סרטים זרים שלא יכולנו לראות בברית המועצות. חגגנו ביחד את חגי ישראל, ובפסח היה דן מביא תמיד יין לפסח והשתתף בחגיגה. לא פעם הוא הוזמן לחתונות יהודיות בעיר. חלקו הפעיל של סגן הקונסול האמריקאי בחיי היהודים בלנינגרד משך את תשומת ליבם של השלטונות, והוא גורש בסופו של דבר מברית המועצות. זה קרה אחרי שהאמריקאים גירשו מחצית מעובדי השגרירות הסובייטית, שבה עבדו 110 איש, ושרבים מהם עסקו, בלשון המעטה, לא רק בפעילות דיפלומטית. בתגובה החליטו הסובייטים לגרש מהמדינה מחצית מהדיפלומטים האמריקאים. אבל בשגרירות האמריקאית היו אז רק עשרה עובדים במשרה מלאה. ברצונם לשמור על עקרון המידתיות, הם יכלו לגרש רק חמישה: שלושה ממוסקבה ושניים מלנינגרד. אחד מן השניים הללו היה דן גרוסמן.

ערב צאתו מברית המועצות ביקר אצלי צייר מקומי וסיפר על שמועה שבכוונת השלטונות לעורר פרובוקציה נגד דיפלומט מהקונסוליה האמריקאית בלנינגרד, וזאת בכך שיבקשו ממנו למסור בובת ילדים למישהו בארצות הברית - בובה שבה יוסתר דבר מה שאסור להוציאו מברית המועצות. התקשרנו מייד לדן מטלפון ציבורי והזהרנו אותו מפני פרובוקציות אפשריות. מאוחר יותר התברר שמזימה זו לא יצאה לפועל ולא הביאו לו שום בובה - ייתכן משום שהם שמעו את שיחתנו (הטלפון של הדיפלומט היה נתון ללא ספק להאזנה). לאחר מכן נפגשנו עם דן גרוסמן שוב ושוב הן בארצות הברית והן בישראל.