ד. האוניברסיטה

לאחר שקיבלתי תעודת בגרות, הגשתי בקשה להתקבל למחלקת האסטרונומיה של הפקולטה למתמטיקה ופיזיקה של אוניברסיטת לנינגרד. כדי להתקבל היה עליי לעבור שמונה בחינות כניסה. אם נכשלת בבחינה אחת - לא יכולת להתקבל. בבחינה הראשונה, אשר הייתה כתיבת חיבור בספרות, קיבלתי ציון נכשל. זו הייתה מכה קשה, בין היתר מפני שמשמעות אי קבלה לאוניברסיטה הייתה גיוס לצבא, ובזאת לא רציתי כלל. ניתן פטור לאלו שהתקבלו והחלו את לימודיהם במוסדות להשכלה גבוהה. באותה עת כמעט בכל המוסדות הללו למדו הסטודנטים נושאים צבאיים בנוסף ללימודיהם האקדמיים, ועם הדיפלומה קיבלו דרגת קצין. לאחר מכן היה ניתן לזמנם ל"אימונים צבאיים" קצרים, שנמשכו כמה שבועות, אך הדבר היה שונה מאוד משירות צבאי מלא כחייל מן המניין.

לאחר הכישלון בבחינה הראשונה הייתי מזועזע במשך יומיים, ואז הגשתי ערר. תשעה אנשים נוספים הופיעו באותו יום מול ועדת הערר, והם היו כולם יהודים. המורה שבדק את החיבור הציג בפניי את עבודתי, שהייתה מכוסה כולה בכתמי עיפרון אדום לסימון שגיאות. התברר ששגיאותיי הסתכמו בנקודה שחסרה בסיום משפט, וכן ששגיאות שמחקתי בקו נקראו ונחשבו לחלק מהטקסט, וזאת מכיוון שלטענתם ניתנה הוראה לסמן סוגריים סביב טקסט שבכוונתי למחוק. ניצלתי על ידי אישה אחת מן הוועדה אשר הורתה לתת לי ציון "מספיק" עבור החיבור. כך יכולתי להמשיך לשאר הבחינות, אף שנגזל ממני זמן יקר ונותרו לי שבועיים בלבד להתכונן לשבע הבחינות הנותרות.

הבחינה הבאה הייתה בפיזיקה. למקצוע זה הייתי מוכן היטב, מכיוון שהכין אותי לבחינה מורה מנוסה מאוד, פרופסור באוניברסיטה. כאשר התיישבתי, מתכונן לענות לשאלות הבחינה, פנה אליי הבחור שלצידי וביקש ממני עזרה. פתרתי בקלות את הבעיה שלו, ובדיעבד התברר שהוא קיבל עליה ציון "מעולה". מבין שלושת הבוחנים שהמתינו בחדר בחרתי בזה שלתחושתי נראה העוין פחות מבין כולם, המתנתי עד שיתפנה לבחון אותי, וניגשתי לענות לו (הבחינות התבצעו בעל פה מול בוחן). הוא הביט בדף הבחינה, ואז פתח בשאלה בנוגע לשם משפחתי המשונה, טרטוטה, ותהה מה מקורו. שני המורים האחרים נפנו אלינו מייד והצטרפו אליו.

עניתי במהירות על כל השאלות שבכרטיס, ולאחר מכן המשיכו שלושתם להטיח בי שאלות במהירות במשך כשעה, ואולי יותר. היה ברור במשך כל הבחינה שהם קיבלו הוראה להכשיל אותי, אך להפתעתם של הבוחנים, עניתי נכונה על כל השאלות, אף על השאלות המסובכות ביותר. נראה שהם לא היו מוכנים לאפשרות כזאת, מלאי השאלות שברשותם אזל, ולכן לא נותרה להם ברירה וקיבלתי בפיזיקה ציון "מספיק".

במתמטיקה התברר כי הייתי היחיד אשר פתר נכון את כל השאלות, אך לא היה בזה כדי להציל אותי. הציון הממוצע שלי בבחינות הכניסה היה נמוך מעט מהציון הנדרש למעבר. בשלב זה פנה דודי יצחק לסגן הרקטור של האוניברסיטה, שאותו הכיר, והוא הסכים שאשתתף בשיעורי קבוצת אסטרונומים כמאזין חופשי, ואם אעבור בהצלחה את הבחינות בתום הסמסטר הראשון של החוג לאסטרונומיה, אוכל להתקבל באופן רשמי לחוג כסטודנט מן המניין. כך היה - הפכתי לסטודנט מן השורה באוניברסיטת לנינגרד.

כמה אנשים מוכשרים מאוד השתתפו עימי בבחינות. אחד מהם ידע מתמטיקה ברמה גבוהה בהרבה מרמת החומר שהועבר בבית הספר, אך באוניברסיטת לנינגרד הכשילו אותו דווקא במתמטיקה. באוניברסיטת מוסקבה המפורסמת, שנקראה על שמו של לומונוסוב, ידוע לי שמוּנה צוות שלם של בוחנים שתפקידם היה למנוע מסטודנטים יהודים להתקבל לפקולטה למכניקה ומתמטיקה.

בשנת 1958 סיימתי את האוניברסיטה בהתמחות ברדיו-אסטרונומיה. את עבודת הגמר שלי ביצעתי במצפה הכוכבים "פולקובו" שליד לנינגרד, ומנהלת עבודת הגמר שלי הבטיחה לי שאוזמן לקבל שם משרה. בברית המועצות הונהגה שיטת הצבה - בוגרי אוניברסיטאות הוצבו במקומות עבודה התואמים את תחום התמחותם לשלוש שנים לפחות, ולא היה ניתן לעזוב את המקום שנקבע לפני תום תקופה זו. כשהגעתי לוועדת ההצבה, שנכחו בה נציגים ממפעלים שונים, הופתעתי כשלא הוצבתי כלל, לא ב"פולקובו" ולא בכל מקום אחר. כשמחיתי נראו חברי הוועדה מבולבלים, ונתבקשתי לעזוב את החדר כדי שיוכלו להתייעץ. כשחזרתי הציעו לי משרה במפעל "איז'ורה", שהפיק מוצרי הנדסה כבדים, ומובן שלא היה לו שום קשר לאסטרונומיה. שאלתי: "מה זאת אומרת מפעל 'איז'ורה'? זו אינה המומחיות שלי!" נשמעה המולה: "זה רק ארבעים דקות נסיעה מלנינגרד, ואתה לא מרוצה?! נשלח אותך למזרח הרחוק!" סירבתי לחתום על ההצבה במפעל "איז'ורה", אך הובהר לי שחתימתי חסרת חשיבות.

בסתיו 1957 נשלח לחלל הלוויין הסובייטי הראשון. בפקולטה למתמטיקה ומכניקה הוקמה קבוצת תצפית ללוויין, ולראש הצוות מוּנה עוזר פרופסור חבר אלכסנדר שירייב. הוא היה אדם ישר ללא ספק אך נאיבי, ולא הבין באיזו מדינה הוא חי, וכיצד מתייחסים בה ליהודים. שירייב שמע שנותרתי ללא הצבה, והזמין אותי להצטרף לקבוצה שלו ומובן שהסכמתי. הוא לקח את טפסיי וניגש למחלקת כוח אדם באוניברסיטה. שם נאמר לו שלא ניתן לשנות את ההחלטה להציב אותי במפעל "איז'ורה", "אלא אם תהיה לטרטוטה דיפלומה חופשית" - דיפלומה שאינה מלווה בהצבה, ובעליה חופשי למצוא את מקום עבודתו בכוחות עצמו. מובן ששירייב לא הבין לגמרי את הסיבה האמיתית לבעיה בירוקרטית זו.

נסעתי למפעל "איזו'רה" כדי לקבל דיפלומה חופשית. הגעתי שם למחלקת כוח אדם ושאלתי: "תהיו מוכנים לשחרר אותי? ודאי אינכם זקוקים למומחה בעל תעודת רדיו-אסטרונומיה".

"לא זקוקים? מה איתך? במשרד העיצוב לתעשייה כבדה נחוצים לנו מאוד מהנדסים ומתמטיקאים!"

ובכן, לא שוחררתי, מה לעשות... נסעתי בצער לנוח בחצי האי קרים, וחזרתי רק בסוף הקיץ.

ה. לאחר האוניברסיטה

ובכל זאת - צריך לעבוד במקום מסוים! שבתי למפעל "איז'ורה", והמצב שם השתנה: ראש משרד התכנון אינו, וסגנו אינו יודע מה לעשות בי. חזרתי למחלקת כוח אדם, ושם יעצו לי לבקר בבית היציקה. בבית היציקה פגש אותי מומחה קשיש בכיר ומשופם הדומה לטאראס בולבה של גוגול. הסברתי לו את המצב.

"בתשעת החודשים הראשונים תלמד, ואז נראה מה לעשות איתך", אמר.

שאלתי: "אולי אינך צריך אותי?"

"באופן כללי, כלל לא", ענה.

"אז הואל נא לרשום זאת במסמך ההצבה שלי".

הוא עשה כן מבלי לחשוב פעמיים.

עם החלטה זו שבתי לאוניברסיטה, ושם ניתנה לי סוף סוף דיפלומה חופשית. מעתה יכולתי לבחור את מקום עבודתי בעצמי. לא פניתי שוב לקבוצת שירייב משום שהייתי גאה מדי. חלף חודש וחצי, ואחד מקרובי משפחתי הציע שאפנה לחברה "סודית" שבה עבד. למרבה הפלא, התקבלתי. סגן המנהל, האחראי לגיוס עובדים, לא התעניין בלאום של המועסקים, דבר יוצא דופן באותה תקופה, ולכן לא מעט יהודים עבדו שם.

החברה עצמה לא ייצרה דבר, אלא העניקה ייעוץ בלבד. בחצר היה מושלך מצוף הידרולוגי ימי שנגנב מהאמריקאים, או שהושלך על ידם, ותכניו נחקרו במשך זמן רב בקפידה. כל המפקדים היו קצינים של חיל הים, וכמה מהם כתבו דיסרטציות לקבלת תואר שני ושלישי. עבדתי בחברה זו במשך שנתיים, ובמהלכן למדתי לשחק פינג פונג, כדורעף ושחמט עם שליטה בזמן על ידי שעון. (חיבבתי דמקה מזמן שלמדתי בבית הספר, והגעתי לדרגה הראשונה.) מובן שבעניינים מסוימים נדרשה השתתפותי כמהנדס. במשפטים צבאיים למשל נדרשה השתתפותי כעד מקצועי - הסיבה לכך שנדרשתי לסיווג סודיות בדרגה שנייה.

בשנת 1960 עברתי לעבוד בחברה "סודית" אחרת בתפקיד מהנדס מתמטי, ובאותה שנה התחתנתי עם אידה. שנה לאחר מכן נולד בננו מישה. בשנת 1964 החלפתי את מקום עבודתי בפעם השלישית, ועד שנת 1972 עבדתי כמהנדס מוביל. לפני כן הצלחתי בכל זאת להיכנס לבית הספר לתארים מתקדמים בהתכתבות (ללא נוכחות בהרצאות) כתלמיד מועמד לתואר מדעי.

ו. חזרה ליהדות

כאשר למדתי בשנה הראשונה באוניברסיטה, היה לי רצון ללמוד את שפת היידיש, שבה דיברה סבתי. ביקשתי ממנה ללמד אותי, אך משום מה העניין לא התקדם מעבר לשיעור הראשון.

הניצחון של ישראל במלחמת ששת הימים, על אף שברית המועצות סיפקה את כל הסיוע האפשרי לאויביה, הכריחה יהודים סובייטים רבים לחשוב ברצינות על המעבר למולדתם ההיסטורית. לאחר כניסתם של הכוחות הסובייטיים לצ'כוסלובקיה הגענו אידה ואני למסקנה שבמדינה הזאת אין לנו מה לעשות עוד. לא היו לנו "מנהיגים אידֵאולוגים" בתחום זה מלבד סבתי, שניסתה לשמור על המסורת היהודית בבית, ומלבד חבריי היהודים בריגה.

בשנות בית הספר שלי נהגו אימי וסבתי לנסוע מדי קיץ לדאצ'ה (בית קיץ) בחוף ריגה, ושם היו לי חברים רבים. המצב בריגה היה שונה לחלוטין מהמצב בלנינגרד. ברחוב דיברו יידיש בגלוי, והדבר היה מקובל לחלוטין. שם שמעתי בפעם הראשונה שקיימת אפשרות לעלות לישראל, גם אם הסיכוי קלוש. יהודי המדינות הבלטיות לא היו מתבוללים באותה מידה כיהודי רוסיה. בסוף שנות החמישים שוחררו משם אזרחים בעלי אזרחות פולנית. יהודים רבים ניצלו את ההזדמנות לעזוב את ברית המועצות, ומאז נמשך זרם חלש של הגירה ללא הפרעה. הוריו של חברי משה גלזר למשל עזבו לישראל באמצע שנות השישים, והוא עצמו עזב בשנת 1971.

אני זוכר שיחה ששמעתי ברחוב במקרה. שני יהודים נפגשו, ואחד מהם שאל את האחר: "טוב, אז מה החשבון?" האחר השיב: "תשע שתיים". בהתחלה חשבתי שזה משחק הוקי, אין חשבון כזה בכדורגל. התברר כי פירוש הדבר הוא שמחלקת הוויזות והרישיונות בריגה הנפיקה תשעה היתרי יציאה ושני סירובים באותו יום.

אנו, כיהודים סובייטים רבים אחרים, הושפענו מאוד מהאזנה ל"קולות האויב" - שידורי תחנות רדיו זרות. בברית המועצות פעל מחיקון שטשטש את גלי הרדיו, אך מאוחר בלילה היה ניתן לעיתים לשמוע מעט.

נקודת המפנה שחיזקה אותנו בכוונתנו לעזוב את ארץ הסובייטים הייתה "פרשת המטוס" ביוני 1970: קבוצת יהודים מריגה ולנינגרד ניסתה ניסיון נואש לחטוף מטוס קטן שנועד לטיסה מקומית על ציר לנינגרד-פריוז'רסק, לטוס איתו לשוודיה, ומשם לעלות לישראל. סוכני קג"ב תפסו אותם עוד בשדה התעופה, ובית המשפט הסובייטי "ההוגן ביותר בעולם" גזר על שני הנאשמים העיקריים הוצאה להורג בגין ניסיון לביצוע פשע. מאוחר יותר, בשל לחץ המוני של המערב, הומר העונש ב-15 שנות מאסר בכלא.

ז. מסורבי העלייה

אף שבאותה עת היה סולז'ניצין קרוב אליי בהשקפותיו יותר מדוד בן גוריון, החלטנו לבסוף לעלות ארצה. וכיוון ששנינו עבדנו בחברות "סודיות", הבנו שמסיבה זו רעיון העלייה שלנו היה בלתי מציאותי לחלוטין. אף על פי כן הייתה תקווה שמסך הברזל המפריד בין ברית המועצות לעולם החופשי ייפול במוקדם או במאוחר, ושעלינו להיות מוכנים לכך. בשנת 1972, לאחר שכבר עברתי את הבחינות לקבלת תואר שני, הזהרתי את המדריך המדעי שלי כי אין בכוונתי להמשיך בפעילותי המדעית. בחודש אוגוסט של אותה שנה פרשנו אידה ואני מהחברות ה"סודיות" שלנו.

מנהיגי ברית המועצות לא יכלו לאפשר את יציאתם של אזרחים לחו"ל מסיבות לאומיות ואידֵאולוגיות – עניין שהטיל צל על מדיניות "הסוציאליזם המנצח". לעיתים רחוקות היה ניתן לעזוב את המדינה לצורך איחוד משפחות, גם אם למעשה לא היו לך קרובי משפחה בחו"ל. כל אחד מאיתנו כתב את האגדה האישית שלו והמציא דוד או קרוב אחר שעלו לישראל, ונציגי השלטונות העמידו פנים כמי שמאמינים לאגדות הללו. אלה היו כללי המשחק בעת ההיא.

עם זאת, במסגרת ה"איחוד" הוטלו הנחיות מחלקתיות וצווים ממשלתיים שהקשו את היציאה. בשנת 1972 הוטל כופר כספי בלתי נסבל על יהודים שרכשו השכלה גבוהה בברית המועצות וביקשו לעוזבה. ברשותנו לא היה סכום כה גבוה. בנוסף לכך, נדרשנו לשלם סכום גבוה גם עבור הוויתור על האזרחות הסובייטית. היינו צריכים למצוא עבודה שאינה נחשבת ל"סודית". לא יכולתי לבקש עזרה מחבריי, כי להסתיר מהם את התוכניות שלנו לא היה הוגן, ואילו חשפנו אותן, ברור שלא היינו מקבלים עזרה. התחלתי ללמוד בקורס נהגי מוניות, ושם אף שולמה לי מלגה. כמו כן, דוד יצחק מצא עבורי עבודה זמנית נוספת בוועדה להערכת רכוש קבוע של בתי הספר המקצועיים של לנינגרד. בראש הוועדה עמד סמיון פיטקין, היהודי הבולשביק הזקן. היה לו קול יפה, ולפני המהפכה נהג לשיר בחתונות יהודיות באוקראינה. אחרי המהפכה התחיל פיטקין ללמוד בקונסרבטוריון למוזיקה, אך התאהב בנערה מאחת ממשפחות ה"מודחקים". הוא הוזמן לוועד המפלגה ונאמר לו: "הנערה או המפלגה". פיטקין בחר במפלגה.

לא רק שלא נהיה זמר מקצועי, אלא שהצטרף לשירותי הביון של המדינה. פיטקין סיפר שכשהיה ראש מחלקה מיוחדת באחת מהחברות ה"סודיות" בלנינגרד, ניגשו אליו קצינים מהקג"ב והורו לו לזמן אדם כלשהו. הוא ציית לפקודה, והאדם שזימן נעלם לנצח. באותו אופן זימן כמאתיים איש. האדם המאתיים ואחד שזומן היה פיטקין עצמו. הוא היה בטוח שסופו הגיע, אך למזלו התחיל בקג"ב "ניקוי", והחוקר שלו הוחלף בחוקר חדש, אשר שחרר אותו לחופשי. הוא זעם תמיד ורעש כשהוזכרה ישראל, אך שירתו הייתה נפלאה, ולעיתים קרובות שמענו אותו מזמר בשלמות.

בעת עבודתי בוועדה, פגשתי את שמחה אפשטין. כאנשי מחתרת מנוסים זיהינו זה את זה מייד. התברר שבנו בישראל, והוא עצמו שאף לעלות.

ח. נהג

לאחר שסיימתי את קורס הנהיגה, החלטתי שאינני מעונין לעבוד כנהג מונית, אך התקבלתי לעבודה כנהג משאית בחברת "לנגז" ("גז לנינגרד") בהנחה שהסיכוי להיות מעורב בתאונה כנהג משאית נמוך בהשוואה למונית, אם כי גם השכר היה נמוך יותר. במשאית הרוסה וישנה הייתי מוביל ציוד לתיקון תנורי גז ביתיים וקופסאות חלב לעובדי החברה. מכיוון שרשמית עבודתם עם גז גרמה לנזק לבריאותם, הגיע להם לקבל חלב, וגם אני זכיתי ליהנות ממנו. הייתי עסוק בעבודה הזאת מ-8:00 בבוקר עד 17:00 בערב, ולכן לא נותר לי זמן לציונות.

חברינו ששילמו לשלטונות עבור ההשכלה שרכשו, ולכן זכו לקבל את ויזת היציאה שלהם ועלו לישראל, שלחו לנו הזמנה רשמית מישראל. אולם לצורך הגשת בקשה לעלייה הייתי זקוק לתיאור אופי ממקום העבודה. מכיוון שהייתי מובטל בעת ההיא, קיבלתי אותו ללא קושי מיוחד מוועד הבית. אצל אידה היה המצב מסובך יותר: מכיוון שעבדה בבית הדואר, כאשר ביקשה תיאור אופי, אורגנה שם אספה של כל הצוות. אידה הסבירה את כוונתה ברצונו של בעלה לעלות לישראל להתאחד עם קרובי משפחתו. חברי האספה ניסו לשכנע אותה להישאר ולהתגרש מבעלה, ואף הבטיחו למצוא לה בעל חדש טוב ממני, אך הופתעו מכך שמשום מה היא לא הסכימה.

במאי 1973 הגשנו שלושתנו – אידה, משה בננו ואני - בקשה לעלייה. מכיוון שלא היה לנו כל ספק שנקבל סירוב, לא כללתי את אימי בבקשה כדי שלא לסבך את חייה. שלושה חודשים לאחר מכן הודיע ראש מחלקת הוויזות והרישיונות בלנינגרד בוקוב כי סירבו לאפשר לנו לעלות מסיבות ביטחוניות. כך החלו חיינו בסירוב. לא היה לנו זמן להתרגל למצב החדש. מייד פנו אלינו מסורבי עלייה פעילים, כגון גרישה גומאן ויוסיף בליך, והציעו ב-24 לדצמבר - שלוש שנים בדיוק לאחר הכרזת גזר הדין החמור ב"פרשת המטוס" - להצטרף להפגנת מחאה. לא הסכמתי להצטרף מכיוון שבעת ההיא עדיין חששתי, אך מאוחר יותר התחלתי לעבוד על הפחד באמצעות שכנוע עצמי: הסברתי לעצמי שוב ושוב שהדבר הגרוע ביותר שיוכלו לעשות הוא לשלוח אותי למאסר. לא יוציאו אותי להורג. ברגע שהשתכנעתי בכך, הפכתי לאדם חופשי. הצלחתי להתגבר על הפחד לבסוף בסביבות שנת 1975, ובעשר השנים שלאחר מכן אף התחלתי לעיתים ליהנות מהמצב הסוריאליסטי שבו נמצאנו.

ט. מכונאי מעליות

בד בבד עם קבלת הסירוב הראשון פרשתי מחברת "לנגז", והחלטתי לחפש עבודה באמצעות משרד התעסוקה שבעיר. חשבתי שלא מוסרי להסתיר את העובדה שאני מסורב, וברור שכשאמרתי זאת למעסיקים פוטנציאלים, לא הופתעתי במיוחד שהם אינם מקבלים אותי. בסופו של דבר סייע לי אחד ממכריי להתקבל לעבודה במחלקת התיקון והבנייה, שעסקה בשירות מעליות. תפקידי כלל בדיקת תקינוּת של ארבעים מעליות בבתי מגורים ודיווח לסדרן על בעיות שזוהו. בכך הסתיים תפקידי. גם אידה החלה לעבוד שם, ואת תפקידה ביצעתי אני בפועל. העבודה לא הייתה קשה, אך שולמו לנו פרוטות ממש.

בסתיו 1974 החלטנו לטוס לקווקז ולחיות במשך שבוע באוהל לחופי הים השחור. האוכל הוכן במדורה. הסכמתי מראש עם מכונאי שבזמן היעדרותנו הוא יעבוד עבורנו, ואנו נשלם לו כשנשוב. כפי שהתברר מאוחר יותר, עוד באותו זמן כבר התבונן בנו הקג"ב ועקב אחר תנועותינו. כששבנו מהדרום, נקראנו למחלקת כוח אדם ואוימנו בפיטורים "בגין היעדרות". הצעתי שנעזוב מרצוננו והצעתי התקבלה.

מייד הלכתי למשרד זהה באזור אחר של העיר, ושם קיבלו אותי לאותה עבודה. אחר כך נודע לי כי התקבלתי למשרה שהתפנתה, משום שהועסק בה חותנו של אסיר ציון ולדימיר מוגילבר, שקיבל היתר לצאת לישראל. במקום העבודה החדש היה לוח זמנים אחר: יממה בחדר המעלית של בניין בן 14 קומות ולאחר מכן חופשה בת שלושה ימים.

כעת היה בידי שפע של זמן חופשי. התחלתי לתת שיעורי מתמטיקה פרטיים. מאוחר יותר, לאחר שעברתי קורס עברית קצר אצל בנג'מין חייקין, התחלתי ללמד עברית עבור רובל אחד לאדם לכל שיעור. אידה השתלטה על שיטת ההוראה באנגלית "בתמונות", והחלה ללמד בהצלחה רבה את המעוניינים בשיטה זו עבור עשרה רובלים לאדם לכל שיעור. ההכנסות הללו הספיקו לנו כדי לחיות.

י. בלתי מועסק

עבדתי כמכונאי מעליות עד שנת 1977, ואז הפסקתי והחלטתי להקניט קצת את השלטון הסובייטי. כל אדם בברית המועצות לשעבר היה חייב לעבוד במקום כלשהו, אחרת, לפי החוק, היה ניתן להעמידו לדין כטפיל. החלטתי למשוך אש אל עצמי ולראות מה יקרה. לא הייתי כה נאיבי כפי שאולי נראה ממבט ראשון. לפני שהתחלתי את המשחק הזה, חתמתי על חוזה עם אברם קגן, פרופסור מפורסם, דוקטור למדעים ומסורב עלייה, חוזה שלפיו אני עובד אצלו כמזכיר. מעט מאוד אנשים ידעו על החוזה הזה - אני, הפרופסור ופקיד מהוועד המחוזי, שם נרשם החוזה. לאחר זמן מה החלו לבקר אותנו "המתנדבים" שנשלחו על ידי המשטרה כדי לשאול מדוע אינני עובד בשום מקום. הם אף הציעו לעזור בתעסוקה. עניתי שאני עובד, אולם את פרטי מקום העבודה אציג רק בבית המשפט. לא היה להם ספק שאני מכור לסמים או שתיין, והם אף ניסו לתשאל את אידה אם הייתי מכה אותה...

יא. עבודה בבית מרחץ

בשנת 1981 התברר שהשלטונות אינם מעוניינים להעמיד אותי לדין ולאסור אותי, והחלטתי לצאת לעבוד. ככלל, מסורבי העלייה התפרנסו מעבודה במעליות או בחדרי דוודים וכדומה, לא מקומות יוקרתיים במיוחד. עם זאת, היה צורך להסתיר את העובדה שיש בידי דיפלומה, שכן נאסר על מחלקות כוח אדם לקבל אנשים בעלי השכלה גבוהה לעבודה פשוטה. החברים עזרו לי להשיג עבודה בתור מסיק בבניין דוודים הצמוד לבית מרחץ ציבורי. היינו שם חמישה יהודים מהבריגדה בראשות לזר קזקביץ': מישה גוץ, מארק בודניצקי, סשה חודוק ואני. כולם מסורבי עלייה למעט סשה. הוא היה היחיד מאיתנו שהיה מסיק מקצועי ואף ידע איך לנקות את פנים הדוד. דוודים אלה לא היו ההישג האחרון של הטכנולוגיה המודרנית, אלא הוסרו מספינות בריטיות ישנות.

אנו קבענו בעצמנו את לוח הזמנים, ועבדנו לסירוגין במשך כמעט יממה, ואז היינו חופשיים לארבעה ימים. אנשי הבריגדה מילאו שתי עמדות: מסיק דוודים ומסיק סאונות. באופן רשמי, היה אסור לקבל שתי משכורות, ולכן רשמנו לבריגדה שלנו קרובים ומכרים שלא נזקקו לכסף, אלא רק ככיסוי כדי שלא ייעצרו בגין "טפילות". מדי פעם ביקרו קציני קג"ב את מנהלת בית המרחץ ודרשו לפזר את החברה היהודית שלנו, אך זינאידה אנופרייבנה גולנובה ז"ל בעלת אות הצטיינות בעמותת אגודת הרחצה והכבסים, שסיימה ארבע שנות לימוד בבית ספר, סירבה לציית. היא השיבה שאין אנו שיכורים או מחוסרי עבודה, ושאין אנו מפוצצים דוודים, ולכן אין שום סיבה לפטר אותנו.

בעיתון "ערב לנינגרד" התפרסם מאמר בשם "עסקי השקר". במאמר זה, שנכתב עליי ועל לב שפירו, נאמר שאנו מוכרים מידע סודי הנמצא ברשותנו לארגונים זרים אנטי-סובייטיים, שכן בעבר עבדנו בחברות "סודיות". זינאידה אנופרייבנה הזדעזעה מהמאמר וחיכתה מדי יום למעצרי. ניסיתי שלא להימצא לנגד עיניה, כדי שלא להרגיז אותה. זה לא היה קשה, מכיוון שבניין הדוודים היה ממוקם בנפרד מבית המרחץ, והיא ביקרה בו לעיתים רחוקות בלבד.

חודש לאחר מכן, משנוכחה המנהלת שלנו שטרם נעצרתי, הגיעה למסקנה הנכונה שהעובדות שפורסמו במאמר אינן אמת. לפיכך כעבור זמן מה היא סרבה להגיב לכתבה בנושא "קשרי הפשע שלי עם שליחים זרים" בעיתון אחר - "לנינגרדסקאיה פרבדה". יש בידי גיליון של העיתון מ-4 באוגוסט 1984 ובו הכתבה, שהוכנה בפקודת הקג"ב:

מרגלים מטעם הציונות

פרטי הפרשה שהתרחשה בלנינגרד בליל ה-2 באוגוסט נשמעים כאילו נלקחו מסרט בלשים. בשעה 20:00 בערב הגיעה קבוצת תיירים אמריקאים בטיסה מסימפרופול, אנשי הקבוצה התיישבו במלון "הבלטי", ולאחר שעתיים צעדו שתי גבירות מקרב האורחים - פיליס פאצ'קו ובלנש נארבי, שתיהן תושבות ניו יורק - לעבר תחנת המוניות, כפופות תחת משקלם של תרמיליהן המגושמים.

לדברי נהג המונית, חשה המשטרה במהרה בנוכחותן של הנשים הזרות, שעוררו את חשדם של השוטרים, ואלה התעניינו בתוכנם של תרמיליהן. בתרמילים נתגלה מגוון רחב של חפצים - מתחתונים עד ציוד צילום חדשני מתוצרת המערב. הערכה משוערת של ערך "הסחורה" הגיעה לפי הנתונים שבידי המשטרה, לפחות לארבע ספרות. כאשר נתבקשו הגבירות להסביר את מטרת מסע הלילה לעיר לא מוכרת, ניסו השתיים למלמל בבלבול על הרצון "להחליף מזכרות עם אזרחים סובייטים". עם זאת, פנקסי הכיס של הזרות לא השאירו כל ספק בנוגע לרקע האמיתי של האירוע.

התברר שבמסווה של תיירים היו אלו מרגלים מטעם ארגונים ציוניים בינלאומיים שקיבלו על עצמם את המשימה להפיץ תעמולה על בעיות היהודים בברית המועצות, ולשכנע את יהודי ברית המועצות לעזוב לישראל. במקרה זה ייצגו השליחים את "ברית הוועדים למען יהודי ברית המועצות" (Union of Councils for Soviet Jewry), שנודעה בגישתה האנטי-סובייטית ושמרכזה בוושינגטון.

נשיאת המועצה הייתה לין סינגר, אשר כפי שדווח בעיתון, פרסמה בעבר מאמרים על אודות ההתעללות האנטי-סובייטית ביהודים, ונאסר עליה להיכנס לברית המועצות. היא גייסה את פיליס פאצ'קו ואת בלאנש נארבי כדי להעביר "מתנה" לחבר שהם מסייעים לו. פעילותו המזיקה של החבר ידועה גם בקרב החוגים הציוניים. שם החבר הוא אבא טרטוטה, מהנדס לשעבר, שהחליף את עבודתו בתחום האסטרונומיה במשרת מסיק בבית מרחץ ציבורי, כדי להקל עליו ללבוש את טוגת המוכה, "הנרדף והאומלל". המילים האחרונות אינן מצוטטות במקרה: אם לשפוט לפי סכום ה"מתנה" הכושלת שהייתה אמורה להימסר לידיו של טרטוטה, בנוסף לתהילתו המפוקפקת של "הלוחם למען זכויותיהם הנרמסות של היהודים", הוא זוכה גם להכנסה משמעותית מאוד ממירוץ העכברים הציוני.

מטעמים הומניים החליטו הפעם גופי הקג"ב להסתפק באזהרה קפדנית בדבר הצורך לציית לכללים מקובלים ולנורמות ההתנהגות של זרים. הן הורשו להישאר בלנינגרד עד סוף תקופת האשרה, ולאחר מכן הן יוכלו לקחת את חפציהן איתן על מנת להשיבם במלואם לציונים לוכדי הנשמות.

כפי שנודע, לאחרונה נקטו מרכזים ציוניים זרים "הסתערות מסיבית" והגבירו את פעילותם האנטי-סובייטית. כך, בשלושת החודשים האחרונים בלבד נעצרו בלנינגרד האזרחים הצרפתים מארק מדנבורג ומארי קלוד קליפה, שניסו להבריח ספרות ציונית במזוודותיהם ובכיסיהם הסודיים, במהלך חיפוש בשדה התעופה "פולקובו". בני ארצם, שמעון מוייל ואלאן סעדה, שהגיעו בוויזות תייר מטעם "קומיטט 15" מצרפת, החליטו לאסוף מידע מוטעה בתמורה לחפצים מתוצרת חוץ. ארצנו דוגלת בפיתוח רחב של קשרים בינלאומיים ושיתופי פעולה בכל התחומים, פוליטיים, מסחריים ותרבותיים, אולם הגבול יעבור תמיד בניסיונות לפגיעה אידֵאולוגית.

בשלב מסוים הופיע בבית המרחץ תורן לילה חדש ששמו רוזנברג ומוצא גרמני או אסטוני. לילה אחד, כשהיה סשה חודוק התורן, ניגש אליו רוזנברג מלווה ברתך, ויחד הם היכו קלות את סשה, והסבירו לו למה הם אינם אוהבים יהודים. התקיימה ישיבה דחופה בהשתתפות כל אנשי בית המרחץ, ואף מנהל החברה היהודי פורטנוי הופיע. לאחר שדיווחה המנהלת על תקרית הלילה, קם לדבר רוזנברג ובצורה ברורה הסביר כי היהודים הרסו את חייו - בגללם גורש מהמפלגה - והנה עובדים כאן אנשים המלמדים את השפה העברית, ודבר זה לא ניתן לסבול. פורטנוי בחר בצד שלנו ואמר כי ללמוד שפת אם אינו פשע, ושהוא עצמו מצטער על שאינו יודע יידיש.

היה נראה שעומדים לגנות את ההתנהגות החוליגנית, אך רוזנברג החל לרמוז שהוא אינו כאן מרצונו, אלא מבצע את תפקידו של ארגון כלשהו. הבחנתי בכך שפורטנוי החוויר. הבנתי שהמצב לא טוב, ושיש לעזור לבוס. אמרתי שרוזנברג רמז לארגון כלשהו, כנראה הקג"ב, אך שנראה לי שיש לו רק אשליות של גדלות, כי עד כה כשרצה הארגון הזה לטפל בי, הוא פעל ישירות, ללא מתווכים. וכיוון שאין אנו יכולים לעבוד יחד, הצעתי להפריד בינינו למחלקות שונות. האסֵפה הסתיימה.

המעניין ביותר אירע אחר כך: לזר קזקביץ אסף "מידע מודיעיני" על רוזנברג, וגילה כי הוא משמש כ"ברווז דמה" בכלא, ולכן פושעים פליליים כועסים עליו. במשמרת הלילה הבאה שלו התאספה ליד בית המרחץ שלנו קבוצת בחורים שנמצאו על ידי לזר. הם החלו לקרוא לרוזנברג לצאת אליהם ואיימו שיהרגו אותו. אחרי אותו לילה הוא נעלם ללא עקבות.