6. הפגנת 1974

בדצמבר 1974 הוחלט לציין את יום השנה הרביעי לתאריך שבו נגזר דינם של נאשמי "פרשת המטוס". (ניסיון החטיפה ידוע כ"מבצע החתונה".) פעילי העלייה במוסקבה החליטו לציין את היום הזה בהפגנה בלשכת הקבלה של משרד הנשיאות, המועצה העליונה של ברית המועצות. להפגנה זו היו אמורים להצטרף גם פעילים מערים נוספות.

בלנינגרד היה ישראל ורנביצקי מעורב בענייני ההפגנה. הוא היה אמור לטוס למוסקבה לפני המועד, אך נעצר על ידי סוכני קג"ב בשדה התעופה כאשר ביקש לעשות צ'ק-אין לטיסה. עוד כמה מחברינו נעצרו בהאשמה רגילה של הפרת הסדר הציבורי.

בחדר בקרת המעליות שבו עבדתי קיימנו ישיבת חירום של "מועצת החכמים הסודית" - יבגני אבזגאוז, ליאוניד לוטבין, ויקטור סביצקי, מיכאל ברגמן וולנטין סטניסלבסקי. שאלה אחת עמדה לנגד עינינו: איך לנסוע למוסקבה מבלי ליפול בידי הקג"ב? לאחר דיון קצר החלטנו לעשות זאת בדרך עקיפה - דרך העיר ניזניי נובגורוד (הנמצאת בין לנינגרד למוסקבה). הגענו לשם בשתי מוניות, ובלילה יצאנו לעיר הבירה.

לקראת 8:00 בבוקר הגענו לתחנת הרכבת "לנינגרדסקי" שבבירה. כדי שלא למשוך את תשומת ליבם של סוכני קג"ב העלולים להיות במקום, נפרדנו לזוגות לאחר שקבענו להיפגש ברכבת התחתית הקרובה. אך לאחר שהסתובבנו במעברים תת-קרקעיים ובמדרגות נעות, הצליחו רק שני זוגות להתאחד, הזוג השלישי נעלם בינתיים, ופגשנו אותו רק ליד נקודת המפגש של כל משתתפי ההפגנה. למזלנו כל הקבוצה שלנו נכנסה בשלום וללא הפרעה לבניין נשיאות המועצה העליונה של ברית המועצות. נראה שהשוטרים שעמדו בכניסה לא קיבלו פקודה לעצור אזרחים בכניסה לגוף המדינה הגבוה ביותר.

באולם הקבלה המרווח התאספו יותר ממאה יהודים שהצליחו להגיע מערים שונות, כדי לחתום על מכתבי מחאה נגד עונשם הבלתי הוגן של נאשמי "פרשת המטוס". את ההפגנה הוביל המתמטיקאי דוקטור אלכסנדר לונץ. בתום ההפגנה הוא הזמין את אלה שהגיעו מלנינגרד אליו הביתה, ושם שוחחנו על התוכניות העתידיות שלנו. כיבוד לא היה כי משפחת לונץ המשיכה בשביתת רעב.

7. טלפון

באוגוסט 1973 סורבה באופן רשמי הבקשה לעזוב את ברית המועצות - הפכנו לסירובניקים - ובפברואר 1974, ללא הודעה מוקדמת, ניתקו הרשויות את הטלפון הביתי שלנו - כפי שהתברר מאוחר יותר - לשנתיים שלמות. בסניף משרד התקשורת המחוזי הסבירו לי כי "אין אפשרות טכנית" לחבר את הטלפון שוב. באותו זמן ניתוק טלפון היה דרך נפוצה להעניש מסורבי עלייה על "התנהגות לא הולמת" מנקודת מבטן של הרשויות. (לא היו אז טלפונים ניידים.) "ההתנהגות הלא הולמת" שלנו התבטאה בכך שהכרנו את המתמטיקאים מסורבי העלייה לנה וולדימר אוליקר, אשר היו מכירים את רקדן הבלט המפורסם ולרי פאנוב, גם הוא מסורב עלייה. למשפחת פאנוב היו קשרים טובים עם גורמים זרים, אך הטלפון שלהם לא פעל, וכך גם אצל משפחת אוליקר. מבלי ידיעתנו מסרה לנה לפאנוב את מספר הטלפון שלנו, כדי שהוא ימסור אותו למכריו מחו"ל, כדי לאפשר קשר בין כתבים זרים למשפחת פאנוב.

מאז התחלנו לקבל שיחות טלפון מכתבי עיתונים זרים וסוכנויות ידיעות מוסמכות במוסקבה, כמו גם מאנשי תרבות שונים מחו"ל. כולם התעניינו במצב של פאנוב, שלא ניתן לו היתר יציאה מברית המועצות. פעם, בשעה שחזרנו הביתה, שאל מישה: "אבא, מי זה רויטרס?" נראה כי שיחות אלה היו הסיבה לניתוק הראשון של הטלפון בדירה שלנו.

היה די קשה לחיות בלי טלפון. כל בוקר מילאתי את כיסי במטבעות של 2 סנט (0.02 רובל - מחיר של שיחה אחת), הלכתי לטלפון ציבורי, ובמשך שעה שלמה הייתי מבלה בתא הטלפון הקרוב לביתנו. בנוסף לבעיות של תקשורת דו-כיוונית עם חברים, היו בעיות אחרות: החלו להגיע ללנינגרד אורחים מחו"ל כדי לתמוך ביהודים מסורבי העלייה. מפגשים עם אורחים זרים התקיימו בדירה של מישהו, והם השתמשו בשיטות שונות כדי להודיע לנו על זה. לדוגמה, הם צלצלו למישה קונסון, שהתגורר בבית הסמוך, או שלחו לנו מברק. כדי לתקשר איתנו מחו"ל, היו חברינו הזרים מזמינים אותנו במברק אל סניף דואר, ומשם יכולנו לדבר איתם. אחר כך שינינו את השיטה בכך שמסרנו להם את מספר הטלפון של סניף הדואר הקרוב שבו היו תאי טלפון. מאז הם התקשרו ישירות לסניף הדואר שאליו הגענו בשעה שהוסכמה מראש. עובדי הדואר היו די ידידותיים.

מאז שנת 1975 הייתה לין סינגר מארצות הברית, שעמדה בראש סניף "המועצה המאוחדת למען יהודי ברית המועצות" בלונג איילנד, מתקשרת אלינו באופן קבוע מדי שבועיים. היא רצתה להיות בתמונה בנוגע לעניינים שלנו, והיא תמיד הייתה מוכנה לעזור, והשיבה מייד לכל בקשה.

מובן שלכל השיחות האלה האזינו אנשי קג"ב. לדוגמה, באחד הביקורים בסניף הדואר ניגשה אידה, שהמתינה לשיחה, לתא הטלפון, ושמעה בשפופרת מישהו בקול גברי אומר: "תוציאו את הלקוחה מתא הטלפון!" אידה ניתקה את השיחה, יצאה ושאלה את הפקידה מי היה הגבר שאת קולו שמעה. הפקידה שאלה: "גבר? אני לא יודעת, רק נשים עובדות במרכז הטלפוני המרכזי שלנו".

בתחילת שנת 1976 חיברו את הטלפון בבית, אך בחודש אפריל ניתקו אותו שוב. דבר זה חזר על עצמו בשנה הבאה – הטלפון חזר להיות מנותק. פעם אחת, כשעברתי ליד סניף התקשורת המרכזי, עלה במוחי הרעיון להירשם לתור כללי של אלה שרוצים להתקין טלפון בפעם הראשונה. בדרך כלל ארכה ההמתנה כמה שנים, בהתאם לאזור המגורים. התגוררנו באזור טוב יחסית שבו היו בניינים חדשים רבים. עם זאת, חלף זמן רב עד שקיבלנו הודעה מהסניף האומרת כי התור שלנו הגיע. נראה שזה היה כבר באמצע שנות השמונים. הללויה! חיברו לנו טלפון! אך מאוחר יותר נותק הטלפון בפעם הרביעית, והפעם לחצי שנה "בלבד".

8. סמינרים

א. סמינר התרבות היהודית

הסמינר הביתי - מפגש לצורך דיון או הרצאה אשר התנהל בביתו של אחד המשתתפים - הראשון שידעתי עליו, אשר התנהל בהשתתפות מסורבי עלייה בלנינגרד, אורגן על ידי פליקס ארונוביץ' בשנת 1974. הרצאות על המסורות וההיסטוריה היהודית הועברו בדרך כלל על ידי פליקס עצמו. היה גם מחזור שהוקדש לנושאים יהודיים בציורי הרמיטאז' (אחד המוזיאונים הגדולים והידועים בעולם). ההרצאות התקיימו על בסיס קבוע, כאשר בכל מפגש השתתפו בין עשרה ל-15 איש. אחד המרצים היה אלכסנדר בוגוסלבסקי. הסמינר חדל להתקיים עם יציאתו של פליקס לארצות הברית בשנת 1978.

ב. סמינר מדעי

מסורב העלייה בלנינגרד, אירמה צירנואק, סיפר לי על הסמינר המדעי שאורגן במוסקבה על ידי יולי קושרובסקי. הרעיון מצא חן בעיניי, אך עברו עוד כמה שנים עד שהיה ניתן ליישמו בלנינגרד. באמצע שנות השבעים היו בלנינגרד לא מעט מדענים שנאלצו לעזוב את עבודתם המדעית או את עבודת ההוראה לאחר הגשת בקשה לקבלת היתר יציאה מברית המועצות. כעשרה מאלה שהפכו לסירובניקים נפגשו בביתנו והחליטו לייסד סמינר מדעי. אני אישית לא רציתי לנהל את הסמינר, כי לא ראיתי בעצמי מדען דגול, ומי שהתנדב להוביל את הסמינר היה המתמטיקאי בוריס גרנובסקי (לימים פרופסור בטכניון בחיפה).

ראוי לציין כי מעטים ממכרינו היו מעיזים ומסכימים למלא תפקיד בולט כלשהו בקהילת הסירובניקים, בעיקר משום שזה היה מסוכן. כמו במלחמה, עליך להיות בקו הקדמי, בחזית, או לשבת בעורף. גרנובסקי היה דוגמה לאומץ לב אישי.

המפגשים נערכו בימי שני בחדר של 12 מ"ר בדירתנו. היה לנו לוח מתקפל וגיר - זה כל מה שהיה נחוץ. בסמינר השתתפו, בין היתר, מדעני לנינגרד ידועים כמו הפרופסורים אברם כהן ואלכסנדר זאייזדני. היו גם אורחים ממוסקבה, כגון פרופסור אליק. בהדרגה חרגו נושאי המפגשים ממסגרת המתמטיקה. שתי הרצאות על הקוסמולוגיה ניתנו על ידי חוקר במצפה "פולקובו".

מדי פעם היו הרצאות של מדענים ממדינות המערב, והיו כמה מרצים מישראל. (לא היו אז יחסים דיפלומטיים בין ברית המועצות לישראל, ולכן רק ישראלים שהיו בעלי אזרחות כפולה יכלו להגיע.) התפתחה בהדרגה מערכת יחסים עם נשיא הטכניון בחיפה פרופסור סשה גולדברג. קיבלנו מעמד סמינר של טכניון, ומפעם לפעם היה שולח בוריס גרנובסקי לחיפה דיווחים על עבודותינו (לדעתי אף אחד לא קרא אותן בארץ).

השלטונות לא הותירו את הסמינר שלנו ללא פיקוח. במהלך אחד המפגשים באו "מתנדבי משטרה" לבדוק תעודות זהות כביכול. אלה מאיתנו שלא נשאו תעודת זהות נאלצו לעזוב ולהתלוות ל"מתנדבים" לתחנת משטרה לצורך זיהוי. בפעם אחרת נעצר גרנובסקי ברחוב, נדחף לתוך מכונית והועבר לשיחה בקג"ב. משיחה זו הוא יצא מזועזע, ובא אלינו לספר על החוויה.

בדצמבר 1976 קיבלתי הזמנה שלא היה ניתן להתעלם ממנה ממקום עבודתי הקודם להגיע לסמנכ"ל בעניין בקשתי לעזוב את ברית המועצות. שני קציני קג"ב חיכו לי במשרדו. בתקופה זו היו הכנות למשפט של אנטולי (נתן) שרנסקי, ש"תפרו" לו האשמה במסירת סודות המדינה לגורמים זרים. בנסיבות ההן נראה שהחליטו בקג"ב להפחיד אותי ולאיים עליי במעצר אם תתרחש דליפה למערב של מידע סודי מן המשתתפים בסמינר המדעי.

כעבור זמן מה הגיעו אותם סוכני קג"ב לחדר בקרת המעליות שבו עבדתי, והציעו לי עזרה בהשגת עבודה כמתכנת מחשבים באחד הארגונים שאליהם לא התקבלתי קודם לכן. כעבור חודשיים הם הופיעו שוב ושאלו מדוע לא השתמשתי בעזרתם. הסברתי להם שאינני מקבל טובות מהקג"ב. כאן יש להדגיש כי נמנענו באופן עקרוני ממגעים וולונטריים עם הרשויות המוסמכות, בידיעה (ומתוך ניסיון) שעובדי הרשויות האלה משתמשים בשיטות מתוחכמות מאוד כדי לפצל את שורותינו, ואינם מעניקים מתנות חינם.

זמן קצר לאחר מכן הוזמנתי למפקדת "מתנדבי משטרה" (משמר אזרחי בברית המועצות) בגין תלונות שהתקבלו כביכול משכניי על כך שהרבה מדי אנשים מבקרים אצלנו, והדבר מפריע להם לנוח אחרי העבודה. ביקשתי להראות לי את התלונות ואת שמות המתלוננים. הם לא יכלו לעשות זאת, והסתפקו ברישום פרוטוקול השיחה ובקבלת הבטחה שאמשיך להתנהג לא פחות טוב מכפי שהתנהגתי עד יום השיחה.

לאחר עזיבתו של בוריס גרנובסקי לישראל בשנת 1979 הפך פרופסור אברם כהן ליו"ר הסמינר המדעי, ולאחר שעבר מקום המפגשים לדירתו, התקיים הסמינר עוד ארבע שנים.

ג. סמינר משפטי

בסוף שנות השבעים התחלנו לנהל בדירתנו סמינר נוסף – סמינר משפטי. היו"ר, עו"ד לשעבר ולרי סגל, היה הראשון שלימד אותנו לא לפחד מהמשטרה. הוא הסביר שאין לה, בניגוד למה שחשבנו, זכויות רבות. פעם בשבוע היה יושב סגל ליד הטלפון שלנו בדירתנו (בתקופות הקצרות שבהן עוד פעל) וענה על שאלות של סירובניקים. זה היה חשוב מאוד לכולם. כמו כן, קיבלנו הרבה מידע יעיל ושימושי כשלמדנו את תמליל החקירה של הפעיל היהודי אריה וולבובסקי ממוסקבה.

פעיל זכויות האדם המפורסם ולדימיר אלברחט, שהגיע ממוסקבה, וחיבר את הספר "כיצד להתנהג במהלך חקירה ובמהלך חיפוש משטרתי", העניק שתי הרצאות בפני משתתפי הסמינר המשפטי. הוא הגיע ללנינגרד מצונן ובחום גבוה, כדי ללמד אותנו איך להתמודד עם המשטר הטוטליטרי. הרצאה אחרת מעניינת ובעלת ערך העניק לנו ולדימיר פרסטין ממוסקבה - אחד מראשי התנועה לעלייה חופשית של יהודי ברית המועצות - הרצאה שבה ייעץ כיצד להימנע מסכסוכים. עצותיו היו מועילות מאוד, שכן קהילת הסירובניקים כללה אנשים שנבדלו אלו מאלו מבחינה אינטלקטואלית ומנטלית וביכולתם לעמוד בלחץ ובאיומים. עם זאת, נושא הסכסוכים בין פעילים יהודים היה רלוונטי בעיקר במוסקבה, שבה היו קבוצות של פעילי עלייה בעלי השקפות עולם שונות ובעלי דעות שונות בדבר האסטרטגיה והטקטיקות שצריכה התנועה לאמץ. בלנינגרד היו הרוחות סובלניות הרבה יותר.

התערוכה שנכשלה

בשנת 1976 החליטה קבוצת ציירי לנינגרד לארגן תערוכה ללא היתר מהרשויות ליד חומת מבצר פיטר ופול לזכרו של הצייר יבגני רוחין, שנספה בשרפה. נפוצו שמועות על כך שהשרפה נגרמה על ידי הצתה, ורבים קשרו את האסון לכך שרוחין היה מוכר היטב במערב. אחד המשתתפים בתערוכה היה ידידנו הקרוב, יבגני אבזגאוז. ואני (אף שהאל לא העניק לי כישרון אומנותי) הייתי איתו. אבזגאוז הבין היטב שהשלטונות יעשו הכול כדי למנוע את קיום התערוכה, וייתכן שינסו לבודד את משתתפיה. לכן הוא יצא בלילה הקודם מביתו כאילו כדי לזרוק אשפה, אבל במקום לחזור הביתה עלה לטרוליבוס (אוטובוס חשמלי) והגיע אלינו עם פח אשפה (למזלנו הפח כבר היה ריק). הוא בילה איתנו את הלילה, ולמוחרת בבוקר נסענו למבצר פיטר ופול.

באותו זמן הלכו אשתו נטשה ובתה הקטנה ניקה לתחנת מטרו (רכבת תחתית) כדי להגיע למבצר פיטר ופול. נטשה הביאה איתה את הדיוקן של רוחין, שצויר על ידי אבזגאוז במיוחד לתערוכה. בכניסה לתחנת המטרו נעצרו האם ובתה על ידי שוטר: "אסור להיכנס עם התמונה לרכבת התחתית!" נטשה ניסתה למחות: "למה אתמול היה מותר, והיום כבר אסור?" בסופו של דבר הן נאלצו לחזור ולהשאיר את הדיוקן בבית.

ז'ניה ואני הגענו למקום בשלום, והלכנו לאורך הגשר המוביל אל המבצר. באמצע הגשר ניגשו אלינו שני שוטרים ועצרו את ז'ניה. מעניין, הם לא התייחסו אליי כלל. כפי שנודע לנו מאוחר יותר, הם עצרו את כל האומנים שהיו אמורים להשתתף בתערוכה באותו בוקר. לאחר שלוש שעות שוחררו רובם לבתיהם, אך לא כולם - כמה אנשים נשארו בתחנת המשטרה, ובהם קלברוב, שהואשם בהתנגדות פיזית לנציג ממשלתי והסב לו כביכול "פציעות גופניות מתונות". (עונש אפשרי – כמה שנים במחנה עבודה.)

למוחרת הלכה קבוצת אומנים לתחנת המשטרה כדי להעיד לטובת קלברוב. אף שז'ניה ואני לא נוכחנו בזמן מעצרו, ושמענו על הפרטים רק מעדי ראייה, הצטרפנו לקבוצה זו כדי להפוך למעשה לעדי שקר. עם זאת, במשטרה סירבו לקבל אותנו, ואמרו לנו לבוא בשעה 14:00 אחר הצוהריים. ברור שהם קיוו כי עדי ראייה לא ירצו לגרור את רגליהם לקצה האחר של העיר בפעם השנייה. ואכן, חוץ ממני וז'ניה, עד כמה שאני זוכר, לא הגיע איש בשעה 14:00.

במקום לגבות ממני עדות, שאל אותי החוקר רק עליי ובמשך שעה ארוכה שאל אותי מי אני, ממה אני ואשתי מתפרנסים וכיו"ב. בשלב מסוים הוא עבר לשאלות על קרובי משפחתי, ואז לא יכולתי להתאפק עוד וסירבתי בתוקף להמשיך את השיחה. אמרתי שאני יכול להעיד רק על חפותו של קלברוב בפרשה עם השוטר, ולוודא שמילים אלה תירשמנה בפרוטוקול. החקירה הסתיימה, ובסיומה יעץ לי החוקר שלא להיכנס לעניינים שאינם נוגעים לי.

אינני יודע אם הניסיונות של ז'ניה ושלי להעיד עזרו, אבל אחרי כמה ימים במעצר שוחרר קלבקוב, והציעו לו לעזוב את ברית המועצות באשרה ישראלית. לא הייתה לו אפשרות אלא לנצל את ההצעה הזו, אם כי עד כמה שידוע לי, הוא לא התכוון

להגר. השלטונות השתמשו לרוב בטריק הזה כדי להיפטר מאנשים "לא רצויים".