12. ביקורים במחנות עבודה בכפייה

א. מארק דימשיץ

לב פורמן עזר רבות למשפחתו של הטייס מארק דימשיץ, שקיבל במשפט "פרשת המטוס" הראשון גזר דין מוות, אשר הומר מאוחר יותר ב-15 שנות מאסר במחנה בעל תנאי מאסר מחמירים. הוא הציג אותנו בפני אשתו אלבטינה, שאיתה טסתי למארק לביקור לפני שיצאה לישראל. לא יכולתי להיפגש עם דימשיץ בזמן הביקור ההוא - רק לאשתו הורשתה פגישה בת שעתיים. לאחר עזיבתה של אלבטינה החלטנו אידה ואני לפרוש חסות על מארק. (כפי שעשינו מאוחר יותר על מאשה וולודיה סלפאק ועל אירה וויקטור בריילובסקי.) בדצמבר 1978 יצאנו לבקר את דימשיץ עם בוריס גרנובסקי.

לאחר שהגענו בטיסה לעיר סברדלובסק, המשכנו ברכבת לתחנה בסביאטסקאה. זה היה באמצע החורף - היה קור נורא! הרכבת הגיעה בלילה, קור נורא בחוץ, אך בתוך בניין העץ הקטן של התחנה היה חם. ישבנו עד הבוקר ליד תנור הברזל, ובבוקר הלכנו ברגל לכפר שבו היה מחנה העבודה. כשהגענו למקום ואמרנו לפקידה התורנית שבאנו לביקור אצל דימשיץ, נראתה הפקידה מופתעת למדי והשיבה שאין להם אסיר בשם זה.

התברר שלא הגענו למחנה הנכון, ושהמחנה הנכון שאותו אנו מחפשים נמצא במרחק של כחמישה קילומטרים מהכפר. פעם ביום מגיע לשם אוטובוס, אך מכיוון שפספסנו אותו, הלכנו לשם. הדרך בתוך היער הייתה יפה מאוד - כפור ושמש. לא הספקנו לעבור קילומטר אחד, ופתאום הופיע האוטובוס שאותו פספסנו, ואת שאר הדרך עשינו באוטובוס. הנהג אף סירב לגבות מאיתנו כסף.

במחנה נאלצנו לעבור תדרוך לפני הפגישה. קצין בעל שם משפחה גרוזיני פירט על מה מותר ועל מה אסור לדבר עם אסיר במהלך הביקור, והוסיף שהוא שירת בלנינגרד בעבר, לרבות בזמן משפט "פרשת המטוס". הוא שאל אותנו כמה עולים מכנסי ג'ינס אמריקאיים, וכיצד, באופן כללי, מתנהלים החיים בלנינגרד.

היו שני שולחנות בחדר הביקורים - בוריס ואני ישבנו ליד שולחן אחד, והשולחן של מארק היה ממוקם ליד הקיר שמנגד. לוחות זכוכית שקופים הותקנו בשני השולחנות. כדי לשמוע את מארק, היינו צריכים לצעוק מעל לוחות אלו. ליד קיר צדדי ישבה אישה במדים המשגיחה על "כשרות" השיחה שלנו, וליד מארק עמד שומר שאחז ברובה. דימשיץ עשה עלינו רושם של אדם מאוזן וחזק שמתגבר בכבוד על הקשיים בחייו במחנה. ניסינו שלא לגעת בנושאים פוליטיים, והמשגיחה לא קטעה את השיחה ולא הפריעה לנו כלל.

בשנת 1979 שוחררו מהכלא כמה אסירים יהודים ממשתתפי "פרשת המטוס", ובהם אנטולי אלטמן ואריה חנוך מריגה, שהיו במחנה שבו היה גם דימשיץ. מכיוון שהאפשרות להתכתב עם מארק הייתה מוגבלת, נסעתי לריגה כדי לקבל עליו מידע מיד ראשונה. הפגישה עם אסירי הציון התקיימה בבית משפחת זלמנסון. שניהם אישרו את הרושם שקיבלנו ביחס למארק במהלך פגישתנו הקצרה במחנה.

ב. בוריס קלנדריב

בוריס קלנדריב הצליח להתחמק מגיוס לצבא האדום די הרבה זמן, והוא ניסה להסתתר בערים שונות, כולל לנינגרד. פעם הוא אף טייל לקווקז עם אידה ועימי. ביקרנו ביֶרֶוואן, בטביליסי ובחוף הים השחור בגודאוטה. עם זאת, במרץ 1980 הוא אותר על ידי כוחות הביטחון, ונעצר בלנינגרד כשנסע באוטובוס. עורך דינו, שאצלו ביקרנו עם הוריו של בוריס, היה יהודי. לשאלתנו באיזה אופן נצטרך לשלם לו, הוא השיב שמאז שהרומאים המציאו את הכסף (משום מה חשב שהרומאים הם שעשו זאת), טרם הומצאה דרך טובה יותר.

תפקידו של עורך הדין היה להיפגש עם בוריס בכלא, למסור לו כריכים מהוריו, ולדווח להוריו על מצב בריאותו של בנם. היה ברור שהוא אינו יכול להשפיע על החלטת בית המשפט. קלנדריב נידון לשנתיים במחנה עבודה על התחמקות משירות צבאי. לפני המשפט הצלחנו לבקר אצלו בפעם הראשונה, וזאת לא בכלא "צלבים" המפורסם, אלא בכלא אחר מוכר פחות. לא היו חסרים בתי כלא בברית המועצות.

בוריס נשלח לרצות את עונשו בקלמיקיה. אביו מיכאל אברמוביץ' ואני ניסינו להגיע לשם בסתיו 1980. טסנו לעיר וולגוגראד, ומשם המשכנו במונית, אך מהר מאוד נגמר האספלט בדרך, והמונית לא יכלה לעבור בדרך העפר, שהייתה מלאה בבוץ ובשלוליות ענק מגשמי הסתיו. אנשים רבים חיפשו רכבי שטח, טרקטורים או כלי תחבורה אחרים שמתאימים לתנאי דרך כאלה. היה ברור שנתקענו כאן לזמן רב. מיכאל אברמוביץ הציע לחזור. לא הייתה לי ברירה אלא להסכים איתו.

את הניסיון הבא ערכנו בחורף, כשהכביש היה אמור להיות מתאים לנסיעה, כי כל הבוץ שבו היה אמור להתכסות בשכבת קרח. לא היו מקומות פנויים במלונית בבולשוי צרין, שבו היה בוריס במעצר. אך כשפנה מיכאל אברמוביץ לעירייה לקבלת עזרה, וציין כי השתתף במלחמת העולם השנייה, נענתה העירייה לבקשתו, וקיבלנו מפתח ל"קרוון" קטן וריק המיועד לעובדי בניין שגרים בו בקיץ. מייד לאחר שנכנסנו למבנה העלוב, הדלקנו תנור חימום (הטמפרטורה בחוץ הייתה 30-25 מעלות מתחת לאפס), שכבנו על מזרנים, ובמזרנים אחרים התכסנו. למוחרת במחנה הצגתי את עצמי כאח של בוריס, ומיכאל ואני קיבלנו ביקור של שני לילות. בוריס סיפר לנו כי המחנה מאוכלס בעיקר באסירים תושבי המקום, שקבעו את הכללים שלהם במחנה. עם זאת, הוא הצליח ליצור קשר עם עולם החיצון שיאפשר לנו להעביר מזון למחנה. זה היה חשוב לו מאוד.

כעבור שנה שוחרר בוריס על תנאי, ועבר לגור באליסטה, בירת קלמיקיה. שם ביקרנו את בוריס אידה ואני. בוריס היה נתון בחופש יחסי, עבד באתר בנייה והתגורר במעונות.

בשנת 1981, כאשר נדרש מישה על ידי השלטונות להתגייס לצבא, הוא נסע לאליסטה כדי להתייעץ עם בוריס מה לבחור: ללכת לכלא או להתגייס? בוריס ייעץ לו להתגייס, והיה צדק בדבריו – אחרי שחזר בוריס ללנינגרד, ניסו שוב לגייס אותו לצבא, ונדרש ממנו מאמץ רב למנוע זאת.

ג. רואלד (אליק) זליצ'ונוק

רואלד (אליק) זליצ'ונוק נעצר בשנת 1985 ונידון לשלוש שנות מאסר על פי סעיף 190-1 לחוק הפלילי של הפדרציה הרוסית ("יצירה, אחסון והפצה של חומרי דיבה המכילים תוכן כוזב ביודעין, אשר מטרתם היא להשמיץ את המשטר הסובייטי המדיני והחברתי"). הוא ריצה את עונשו ברפובליקת קומי ובקזחסטן, ושוחרר על תנאי בשנת 1987.

טסתי עם אשתו גליה לפגישה עימו כשריצה את עונשו בעיר אוחטה שברפובליקת קומי. זכור לי שהקור היה נורא. שנינו קיבלנו פגישה קצרה. הרושם הכללי שקיבלנו מהפגישה היה משביע רצון: אליק התלונן מעט על בריאותו, אך לא איבד תקווה והצליח לשמור על מצב רוחו הרגיל. באותו יום חזרנו.

לאחר מכן הועבר אליק למרכז אסיה (ככל הנראה כדי להתחמם במקצת), אך לא הצלחנו לגלות היכן בדיוק. אידה וגליה טסו לבירת קזחסטן אלמה אטה, אך לא מצאו שם את אליק. כשהתברר שהוא הועבר לעיר טורקסטן, הן יצאו מייד לדרך, והופיעו במחנה יום לאחר הגעתו של האסיר החדש. הואיל ובמנהלת המחנה היו מופתעים כל כך, גליה הורשתה להישאר עם בעלה שלושה ימים. בדרך חזרה החום היה כה חזק כך שהמטוס לא היה יכול להמריא במשך זמן רב. הנוסעים הוחזקו בסלון המטוס, כנראה מתוך תקווה שמישהו מהם יימס, ואז יהיה קל יותר להמריא.

לאסיר שאין לא בעיות התנהגות מותר לקבל מבקרים פעם בחצי שנה. לפגישה הבאה עם אליק ליוויתי אני את גליה אשתו. טסנו לעיר טשקנט, וממנה המשכנו במונית כ-300 ק"מ עד למחנה. עצרנו במלון, ובערב הלכנו לאחד ממנהלי המחנה האזרחיים כדי למסור לו מתנות. כשישבנו מסביב לשולחנו, ציינו שלאליק יהיה מחר יום הולדת. כששמע את זה הבוס, מזג לי חצי כוס של אלכוהול והציע לשתות לכבוד יום ההולדת של ה"ילד". במצב כזה לא היה ניתן לסרב. הוא עצמו לא שתה כלל, ונראה שהיה "תפור" – נמצא בטיפול מאלכוהוליזם. ביקור קצר של שעתיים התקיים למוחרת.

נסיעה נוספת לאליק לא יצאה לפועל מסיבה פרוזאית למדי: הכרטיסים כבר נקנו. גליה ואני היינו עסוקים בהכנות אחרונות לדרך, אך יום לפני היציאה לדרך היה לחבר'ה שלנו יום ביקור בבית מרחץ מסורתי, שאותו לא רציתי להחמיץ. בזמן שהיינו בחדר אדים (סאונה רוסית) והיינו דנים בענייני היום יום שלנו, התגנב מישהו לבית המרחץ וגנב את תיקי, שבו היו כרטיסי טיסה ודרכון. את הבעיה עם הכרטיסים היה אפשר לפתור בקלות, אבל ללא דרכון לא יכולתי לטוס. מאוחר יותר הוחזר אליי הדרכון, אך זה היה מאוחר מדי. איליה סימובסקי טס עם גליה...

13. חיפוש

מוקדם בבוקר ב-10 באפריל 1980 צלצל בדירה שלנו ברחוב קוסמונאבטוב פעמון הדלת. לשאלה "מי שם?" ענה קול נשי: "יש לך מברק!" הסתכלתי בעינית שבדלת וראיתי בחורה ובידה פיסת נייר. פתחתי את הדלת והצעתי לה להיכנס, אך פתאום פרצו לדירה תשעה אנשים נוספים. זה היה חיפוש.

צו חיפוש
תובע: קולוסקוב
חוקר: פונומארייב
תיק 13-80/49608
סיבת חיפוש: מברק ממוסקבה
יש לבצע חיפוש אצל טרטוטה ולתחקרו על פי תוצאות החיפוש.
סגן ראש גוף החקירות סמירנוב (מוסקבה

לקחתי את הצו כדי להעתיק את תוכנו, ופתאום נזכרתי שבמגֵרת השולחן יש לי רשימת ספרים "לא כשרים" ושמות הקוראים ששאלו אותם ממני. חששתי שהרשימה תימצא במהלך החיפוש, ואז עלה בדעתי: עליי להעתיק את צו החיפוש לצד האחר של דף הרשימה, ולשים את הנייר במקום הבולט ביותר. התמרון הצליח: לא נגעו בדף זה, ולא עלה בדעתו של איש להפוך את הדף ולראות מה כתוב בצידו האחר.

החיפוש בוצע על ידי חוקר הפרקליטות המחוזית לבנוב וששת עוזריו (הם דמו מאוד לסוכני קג"ב), ושתי נשים שימשו עדות (אחת מהן התגוררה בבניין שלנו). החוקר ביקש להתנדב ולמסור ספרות אנטי-סובייטית שנמצאת כביכול בדירה. כששמעו בתגובה שאין כזאת בבית, החלו בחיפוש, הפרידו ביני לבין אידה ושיכנו אותנו בחדרים שונים. מי שניהל ונתן פקודות לא היה החוקר, אלא אחד העוזרים. לפי הספרים שבהם התמקדו, הבנתי שכל מה שהיה כתוב בעברית או ביידיש נחשב לאנטי-סובייטי. לרשימת הספרים "האסורים" הוכנסו, בין היתר, אוסף שירים של פושקין שתורגם לעברית על ידי שלונסקי, לוח שנה ביידיש שהוצא לאור על ידי בית הכנסת של מוסקבה, וחומש "תורת משה" שהודפס בשנת 1902 ותורגם לרוסית.

לא יכולתי להתאפק ושאלתי: "האם הספרות האנטי-סובייטית החלה להתפרסם הרבה לפני כינון השלטון הסובייטי?" לבנוב השיב: "איזה ג'וקר אתה, אבא יעקבלביץ! אל תדאג - הכול יוחזר לך". הוא שיקר – דבר לא הוחזר.

בחדר שבו הייתה אידה עמדה מכונת כביסה שכולם מצאו לנחוץ לחפש בה חומרים מוסתרים פליליים. ליד המכונה מתחת לכיסא היה תיק די גדול מלא בסמיזדאט בענייני יהדות. הוא היה מכוסה בכביסה שנתלתה על הכיסא, ולא עלה בדעתו של איש להסתכל שם. הם שאלו של מי המעיל התלוי על קולב, עניתי שזה מעילו של בני, והמעיל לא נבדק. בכיסו היה פנקס כיס שלי ובו המון כתובות ומספרי טלפון של פעילים יהודים.

מפעם לפעם התייעצו העוזרים עם המפקד, והוא החליט מה לקחת ומה לא. למשל: הספר "מסלול תלול" של יבגניה גינסבורג לא נלקח - נראה שהוא לא התאים לתחום האינטרסים של המחלקה היהודית של הקג"ב. "ארכיפלג גולאג" מאת אלכסנדר סולז'ניצין הושם גם הוא בערמת הספרים האנטי-סובייטים. משום מה לא מצאתי את הספר הזה ברשימת הפריטים שנלקחו במהלך החיפוש, ואני העדפתי שלא להעיר להם על כך. את החפצים בעלי הערך, כגון רשמקול ושעונים, העביר המפקד לאידה - נראה שלא סמך על עמיתיו.

החיפוש נמשך ארבע שעות, ובתום החיפוש הוצג לי פרוטוקול שבו נרשמו הפריטים שנתפסו, ובהם מכונת כתיבה ברוסית מתוצרת הולנד; מכונת כתיבה באנגלית מתוצרת ארצות הברית; דואר אישי; ספרים בעברית; מילונים; פנקסים; שבעים קלטות שמע, ובהן שיעורי לימוד עברית ואנגלית, שירים יהודיים ומוסיקת ג'אז. כל זה נכנס לשבע שקיות חתומות. כפי שהתברר מאוחר יותר, החיפוש והחקירה שבאה לאחר כמה ימים היו קשורים למעצרו של ויקטור בריילובסקי, עורך כתב העת "יהודי ברית המועצות" במוסקבה, ולפתיחת תיק פלילי בעניינו. נודע לנו כי כמה חיפושים נוספים נערכו בו זמנית, בין היתר אצל אלכסנדר מריאסין בריגה.